<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שני שער שלישי</h1>
<h2>דף לז.</h2>
עוד שם בדין פרכוס בבהמה אמר רב נחמן בר יצחק פרכוס שאמרו בתחלת שחיטה וכו' ואינו נכון כו'. אמר הכותב מי מכניסו לחלוק ולהתלות במה שאין לו שחר, דמלאים לישנא בעלמא הוא לומר שיש דם הרבה, ומן הסתם זינקה בכח. ומלאו פני תבל ערים; מלאה הארץ חמס, בדוקא נאמר ושבר עצמות כל היום, בדוקא אמרו? ובתוספות רבותינו הצרפתים כן הקשו וכן תירצו כמו שכתוב בחבור, וז"ל שכתבו גבי מילתיה דשמואל אי לאו מילתא דשמואל הוה אמינא דהא דקתני במתני' כותלים, לאו כותלי בית השחיטה אלא כותלי הבית. ועל הא דרבה אמרו, זה לשונם לית ליה לרבה הא דאמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו, אלא הוה מפרש כותלי הבית וכדפרישית לעיל. ע"כ.
<h2>דף מב.</h2>
עוד שם בענין ריאה בשני קרומות של ריאה דקיימא לן דאם ניקב אחד מהם חברו מגין. אמר הכותב המחבר בקי ברפואות יותר ממנו, שיודע שאינו יודע, אבל הוא אינו יודע ואינו יודע שאינו יודע, וכבר אמר החכם ארסטו כי מי שאינו יודע שאינו יודע — אינו יודע. ומ"מ אף מה שהוא רוצה לומר אומר בלשון אחרת, דמה ביאר ופירש בין קרקבן לריאה, דאי משום דריאה עשויה לקלוט את הרוח, מה בכך, הרי העור העליון סותם את נקב התחתון, ואי משום דכל שקולטת את הרוח הוא דוחק ונוקב, א"כ אפילו נקב התחתון והעליון קיים טרפה וכמאן דאמר אינקיב תתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה. אלא שהיה לו לומר שהרוח נכנס בין עור לעור עד שמגיע לנקב שבעליון, מה שאין כן בקרקבן, שהקרקבן והעור דבוקין הרבה ומגינין זה על זה. או שאין המאכל שהוא גס (אינו) עובר בין זה לזה. כן היה לו לומר אם בא לחלוק. אבל מ"מ מסתברא שהעורות שבריאה דבוקין הרבה זה בזה ואין הרוח נכנס ועובר בין זה לזה ולפיכך מגין זה על חברו.
עוד שם כתב המחבר בדין רסוק אברים דאם שחטה תוך מעת לעת וכו'. אמר הכותב באמת, האמת בטל באזן שאינה שומעת, ובודאי נודע שלא עמד על דברי אחד מן הראשונים ז"ל שטרפות הריסוק ניכר בין באברים שאם נטלו או נקבו טרפה ואפילו באותן שאם נקבו או נטלו כשרה כגון הטחול והכליות, והוא שאם יתפסדו מחמת ריסוקן כואבות בו הרבה יתר משאילו ניטל. וזה ידוע ומנוסה בטבע ואפילו באדם. ולפיכך אם נפסדת צורת אחד מן האברים הפסד זה מביא לידי מיתה. ולפיכך כל תוך מעת לעת אינו ניכר בו שינוי ההפסד. וזה נמצא תמיד אדם נוגף באחד מאבריו ולא נראה בו שינוי צורה כלל ולאחר שעה או שתים יהפך מקום המכה לאדמימות או לשחרות. והילכך כל שהגיע לה באחד מאבריה שינוי צורה זה עושה טרפות. וכן כתב הרמב"ם ז"ל, וכן הודה לו הרמב"ן ז"ל, שכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט, הי"ז והי"ט) דבששהתה בדקינן בה שלא נתרסק ונתמעך בה אבר ונפסדה צורתו ואפילו נתרסק בה אבר מן אברים שאם נטלו כולם או נקבו כשרה כגון טחול וכליות הרי זו טרפה. ועל דבר זה כתב הרמב"ן ז"ל יפה פי' שבדיקה מריסוק אברים נמי היא, הילכך בשוהה מעת לעת בודק בזה. ע"כ. ויש עוד דברים מבולבלין שכתב במקום זה ואיני מיגע עצמי להשיב עליהם שלא יהא השכר כנגד הטורח.
עוד שם הא דתנן דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס וכו' עד ודברים אלו לא נתחוורו יפה בדברי המחבר. אמר הכותב יעמוד ולא אכיר מראהו דממה וקול אשמע ותמונה איני רואה זולתי קול. וטרחתי לכתוב כאן כל דבריו אולי אמצא קוסם קסמים ויפרש הדברים הסתומים, כי לא ראיתי סדר בכל מה שכתב. הנה אמר מן הנץ ולמעלה יש דריסה בעופות, אלמא כל שהוא למעלה מן הנץ מיהא יש לו דריסה, ואח"כ כתב ומיהו מן הנץ ולמעלה דאמרינן לאו לאשויינהו דנץ בעוף הדק וגס בעוף הגס אלא למעוטי מן הנץ ולמטה דאין לו דריסה כלל. לא ירדתי לסוף דבריו, מה מאמרו שאמר לאו לאשוויינהו אלא למעוטי מן הנץ ולמטה דאין לו דריסה, דמכלל נבואת דברים אלו יראה דמעלה מן הנץ בדכותיה היה לו לפרש, ועוד שאיני רואה שתהא משמע דבריו כן, ומה אומר אליו ולא אשמע לשונו. עוד אמר ומיהו הא דאמרינן בשאר עופות טמאין בדכותייהו לא אמרינן אלא בעופות שאינן מיוחדין לדריסה [אבל מיוחדין לדריסה] כגון הנשר דינן כדין הגס ואפילו בדרב מיניה. האי מיוחדין דקאמר לא ידענא אם מיוחדין משעת בריאתן קאמר שהבורא ית' יחדן לכך, או שהבעלים מייחדין ומצניעין אותן לדריסה. ואם דעתו לומר מיוחדין לצידה לומר כשאדם צד בהן, אם כן אפילו בקטנים מן הנץ צדין והוא אומר דכל קטן מן הנץ אין לו דריסה. ואינו יודע ייחוד זה מהו. ומה תמה על המחבר אם לא ביאר דברים אלו יפה והם דברים שאין להם ביאור.
<h2>דף מב:</h2>
עוד שם בענין כרס הפנימי שנקב או שנקרע רוב החיצונה כו'. אמר הכותב הנה גט ושטר חוב שרחבן מועט ואמר בהן (ב"ב קס"ח, ב') נקרע או נטשטש, נקרע קרע ב"ד. והמחבר כתב מה שכתב מתוך הפלפול לפרש דברי הר"מ ב"מ ז"ל, ולא יהא תועלת בכתוב הדברים כהוייתן כאן כי כבר נתפרשו ונתבארו בחבור. וכל מי שיעמוד על דבריו ועל דברי המחבר ידע מה בין זה לזה.
<h2>דף מג.</h2>
עוד שם ובענין כל יתר כנטול דמי כתב המחבר כו' ואינו נכון וכו'. אמר הכותב באמת ניכר שאינו משגיח כלום על מה שהוא כותב, כי כאן אמר כמה דברים שאינן אמת. כי רבינא לית ליה סניא דיבי כרס הפנימית. וכמדומה שכתב כן מפני שמצא בגמ' ר' אבינא משמיה דגניבא אמר רב טפח בושט סמוך (לושט) [לכרס] זהו כרס הפנימית, ור' אבינא לא זהו רבינא. ולא עוד אלא אפילו אמרה רבינא ממש אין כאן קושיא כלל, דההיא משמיה דגניבא אמרה וליה לא ס"ל. וההוא עובדא דתרתי סניא דיבי מוכח עלה. ועוד כתב דליכא מאן דאמר דסניא דיבי זהו כרס הפנימית אלא ר' יוסי בר חנינא, והא רבי נתן בר שילא ראש טבחיא דציפורי שאמר משום ר' נתן איזהו כרס הפנימית סניא דיבי, וכן אמר רבי יהושע בן קרחא סניא דיבי, ובמערבא אמרי משמיה דרבי יוסי בר חנינא כל הכרס כרס הפנימית, ורבינו אפרים ז"ל פסק כותיה משום דרב אשי קאי כותיה, וכן פסק הרב בעל הלכות ז"ל. ועוד דרבה בר רב הונא אמר מפרעתה ואמר רב אויא בדפרעי טבחי, וכל הכרס בכלל זה כל שהוא חוץ לצלעות, וכולהו אינך בהא דרבה בר רב הונא שייכן כדאיתא בגמרא, לבד מדרבי אבינא ודבני מערבא, ובנהרדעא עבדי כרבה בר רב הונא, וקיימא לן כותיה דמעשה רב. וכן פסקו הראשונים ז"ל וכמו שכתוב בהלכות הרב ז"ל. וכן פסק רש"י ז"ל, ז"ל וכיון דלא איפסיקא הלכתא עבדינן לחומרא וטרפה בכל הכרס בנקב משהו כבני מערבא. ע"כ. וכיון שכן אפילו תאמר דר' אבינא היינו רבינא, חשש הוא לכל הני דאסרי, וכ"ש לרבה בר רב הונא הואיל ובנהרדעא עבדי עובדא כותיה. ופי' המחבר מוכרע ממקומו, שהרי כל יתר כנטול דמי אמרו, ולא אמרו כל יתר כנטול אחד ולא כל יתר כחסר, אלא כנטול, כלומר אותו היתר. וכן א"א לומר כנטול הוא עם מקומו, כמו שפי' אחד מגדולי המפרשים, שלא אמרו כנטול עם מקומו, אלא כנטול. וזה באמת הלשון מכריחו והדעת מקבלו מחמת יתרונו, למה נראה שנחסר אחד או שינטל עם המקום אשר הוא מחובר שם.
<h2>דף מה.</h2>
עוד שם נקבה הגרגרת בעופא, אמר רבי יצחק בר נחמני מקפלו ומניחו על פי קנה אם חופה וכו'. והחכם הזה לא ביאר כמה יהא בין נקב לנקב. אמר הכותב נפיא היינו נקבים שיש בהן חסרון היא. וכן פי' רש"י ז"ל. והלשון שכתב המחבר לשון רש"י ז"ל הוא. ומ"ש שא"כ אפילו בשני נקבים קטנים מופלגים זה מזה אפשר שעם מה שביניהם רוב הקנה ותאמר בזה שהיא טרפה, אין זה כלום, דא"כ אין זה כנפיא שאין כאן אלא ב' נקבים, וכנפיא היינו שיש נקבים רבים ותכופים שהם רבים שאין אנו יכולין לשער בנקבין עצמן, אמרו שנקפל ונניח על פי הקנה וחושבין אנו שיהיו הנקבים באמת כחצי, ולפיכך כשיש בקיפול כדי שיעור רוב הקנה רואים אנו כאילו נקב כולו או רובו.
<h2>דף מו:</h2>
האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא דאמר רבה כשירה, כתב בעל הלכות גדולות ז"ל והוא דלא מפקא זיקא. נראה שהוא ז"ל מצריכה נפיחה. וראוי לחוש לדבריו. אע"פ שלא היה נראה כך מעיקר הגמרא, דכשירה לגמרי משמע. ואע"פ שמצינו כשירה וצריכה בדיקה במתני', אפילו כן אין דרכן של אמוראין לסתום אלא לפרש. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. וריאה דאגלידא כאהינא סומקא, העיקר כמו שכתב דכשרה ולא בעיא בדיקה ולא נפיחה כלל. ואין לחוש לזה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בריאה דאגלדא כאהינא סומקא, העיקר כמו שכתב דכשרה ולא בעיא בדיקה ולא נפיחה כלל, ואין לחוש לזה. אמר הכותב רמות רוחא נקיטא ליה, שאעפ"י שהמחבר כתב דמדין הגמרא יראה שאינה צריכה נפיחה, דכשרה קאמר, וכשרה לגמרי משמע, אפילו הכי צריך לחוש לדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתב והוא דלא מפקא זיקא, דאלמא משמע דס"ל לו ז"ל דצריכה נפיחה. ומצינו כשרה דצריכה בדיקה דהיינו (נ"ו, א') דרסה וטרפה בכותל אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, וקאמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס בברייתא (נ"ו, ב') משום ר' ינאי וצריכה בדיקה. וכן במקצת מקומות אחרים. ולפיכך יש לחוש לדברי הרב בעל הלכות ז"ל ואין לדחות דבריו להקל בלא ראיה.
ריאה שיבשה מקצתה טריפה, שאף היא כנקובה. ואסיקנא דיבשה כדי שתיפרך בצפורן. אמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי, אוכמי אוכמי, חזותא חזותא, כשירה. ודווקא מאותן מראות שאינה נטרפת בהן, כגון אדומות וירוקות ככרתי ושאר מראות שאינה נטרפת בהן, וקמ"ל שאע"פ שיש בה כמה גוונין אין אומרין כבר נתקלקלה זו הרבה ועתידה לינקב, אבל אם יש בה אחת מן המראות הפוסלות בה, כעין כשותא כעין בשרא כעין מוריקא, טריפה. וכן פירשו רש"י והר"ם במז"ל ורבותינו בעלי התוספות זכר כולם לברכה. וכל רבותינו ז"ל הושוו בדבר זה שכל מראה פוסל מחמת נקב הוא, ושיעורו בכל שהוא כנקב. וכללא הוא כל שפוסל, מקצתה ככולה וטרפה. וכל שאינו פוסל, אפילו כולה כשירה. אבל ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל כתב דחזותא חזותא אפילו ממראות הפוסלות קאמר, אבל משאר המראות לא צריכא למימר, והא קמ"ל דכל מראה הפוסל דווקא כולה אבל מקצתה כשירה. והביא ראיה ממה שאמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה, מדקאמר הכא יבשה מקצתה, ש"מ שבשאר טריפות עד שיפשוט אותו מראה בכולה. [ואינו מחוור, דאדרבה מדאיצטריך רבא לחלק בהאדימה בין כולה למקצתה, ש"מ שבכל שאר המקומות מקצתה ככולה]. עוד נראה לי ראיה גדולה מדברי רבינא שהשיב לרבא מאי שנא מקצתה דהדרא בריא אי הכי כולה נמי, ואסיקנא אלא לא שנא, דאלמא כל שבמקצתה אין אתה פוסל משום דהדרא בריא אף בכולה כן, דאי לא מאי קא קשיא ליה לרבינא בהא, והא כולהו מראות הכי איתנהו במקצתה אין פוסלות ובכולה פוסלות, ותלמודא למה אסיק דלא שנא, ומאי שנא משאר מקומות דשנא ושנא. ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה, יפה כתב הר"ם ב"ן ז"ל משום דכולה לא איצטריכא ליה, דקודם היובש היא נפסלת, כגון בצמוק, דהיינו חרותא. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. עוד כתב האי ריאה דקיימא גילדי גלדי, אוכמי אוכמי, חזואתא חזואתא, כשרה. ודוקא מאותן מראות שאינה נטרפת בהן, כגון אדומות וירוקות ככרתי כו'. ע"כ. ואינו נכון, דלא היה ליה לסתומי הכי חזואתא חזואתא, דמשמע בכלהי חזואתא. ותו דהא אוכמי אוכמי סתמא קאמר, ואיכא מאוכמי דאסירא כגון כדיותא. אבל העיקר דבכלהי חזואתא קאמר, ואגלדי קאי, והיינו לישנא דכפילא גלדי גלדי. והכי קאמר האי ריאה דקיימא גלדי גלדי, והנהו גלדי אוכמי אוכמי או חזואתא חזואתא, כשרה אי זה מראה שיהא, שאין מראות פוסלין בריאה אלא כשהן בבשר הריאה, אבל בצמחים ובועות שבה אין מראה פוסל בהן. וזה עיקר. ובניקב קרום של מוח, העיקר כמו שכתב רבינו אלפסי ז"ל דקרמא תתאה קאמרינן ועילאה אינו מגין. והוא דבר ברור. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם האי ריאה דקיימא גילדי גילדי, אוכמי אוכמי, חזותא חזותא, כשרה. אמר הכותב עוקר כל התחומין וקורא ליה עיקר. והנה רש"י והלכות גדולות וכן רבותינו בעלי התוס' וכן הרמב"ן ז"ל הסכימו בדבר לאסור. ואף הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שחלוק בדבר, לא מאותו טעם החלוש שכתב הוא אומר, אלא שחלק בין כולה למקצתה, ואינו, מפני שכל המראות הפוסלים בריאה משום נקב הוא, ונקב משהו מפסל בריאה. וכבר ראה בחיבור ראיות מכריעות ראויות לסמוך עליהן, וכ"ש להחמיר בשל תורה. ולא עוד אלא שברר לעצמו דרך זר מה שאינו ולא יהיה, דאמר גילדי גילדי היינו בועות, וזה באמת שבוש, דהוה ליה למימר הני בועי, כדקאמר בסמוך (שם מ"ז, א') הני תרי בועי דסמיכן אהדדי, אי נמי (מ"ח, ב') האי ריאה דקיימא טינרי טינרי, או בועי אוכמי אוכמי. ועוד כי מה שאמר שאין מראות פוסלות אלא כשהן בבשר הריאה, זה באמת שיבוש, שאין שום מראה פוסל בבשר הריאה, ולא אפילו לקות כמליא מוגלא (מ"ח, א') ונשפכה כקיתון דקיימי סמפונהא (מ"ז, ב'), אלא כשאותן מראות הן בעור הריאה פוסלין, מפני שהגיע הפסד לעור ועתיד לינקב, וזהו פסולו. וזה דבר ברור ואין צריך לפנים.
אמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא. והני מילי שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביעתייהו. פי' לית להו בדיקותא, דאע"ג דלא מפקא זיקא טריפה. ופרש"י ז"ל שלא כסדרן מראשונה לשלישית, דמתוך שזו הולכת כאן וזו הולכת כאן הקרום מתפרק ונסתר. ונראה מתוך פירושו דכל כסדרן אפילו מחתוך לגב ומגב לגב כשירה. ואם כן אונות שבשמאל אין צריכין בדיקה מחמת סירכא, שאין לה אלא שתים. והרב אל ברצלוני ז"ל כתב דכל מגב לגב ואפילו מחתוך לגב שלא כסדרן היא וטריפה. וכן המנהג הפושט. ומיהו כל מחתוך לחתוך בכסדרן התירו הגאונים ז"ל בכנופיא בכל עניין, בין שהן סרוכות מראש ועד סוף, בין בראשן ולא בעיקרן, בין באמצען, ואפילו באלכסון, דכיון דחדא על חבירתה היינו רביעתה כשהבהמה בחייה דחקי אהדדי. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה. וכן דעת רבינו האיי גאון ז"ל. ועל פיהם נהגו היתר בכל המקומות, ומנהגן של ישראל תורה היא. אבל ר"ח ז"ל היה מגמגם בדבר עד שתסתרך אונא לחבירתה מראשה ועד רגליה כדי שלא יתפרקו בנענוען. ולא נהגו כדבריו. ומכל מקום למדנו מדבריו דכל שלא כסדרן אפילו היו סרוכות בסירכא חזקה מראשן ועד סופן טריפה. והדין נותן, שלא מצאנו שיעור בעביין של סירכות ודקותן, אלא כל שלא כסידרן בין בסרכא חזקה וגסה בין בסירכא דקה שבדקות טרפה. לא כהללו שממעכין ביד ואם מתפרכת מחמת מיעוך פורצין ומקילין לומר שאינה סירכא אלא ריר, וזה שבוש, וכל הנוהג כן מאכיל טריפות לישראל. וכן אין מקילין להתיר כשנדבקות בסירכא חזקה, אלא כל שלא כסדרן טריפה וכל כסדרן כשירה. וסירכא שהיא בשיפולי ריאה טריפה, ואפילו יצאה סירכה מחיתוך האונא לשיפולי אונא שבצידה, דהרי זו כמחתוך לגב. ואומא לאונא הסמוכה לה, רש"י ורבו ז"ל התירו, דטעמא דאוני בכסדרן דהיינו משום דהיינו רביעתייהו, והילכך אומא לאונא דסמיכא לה נמי הוא הדין והוא הטעם. ויש מי שאוסר, משום דכל סירכא מחשש נקב אנו אוסרין אותה, וכיון שכן כל סירכא בכלל איסור כנקב אלא אותן שפירשו בפירוש שהן מותרות, והילכך תרתי אוני בכסדרן אמרו, אונא לאומא שלא אמרו באיסורא היא עומדת. ורת"ם מן האוסרין. וטעם דברי רש"י ז"ל שאף אומא בכלל אוני היא, שלא הוזכרה אומא בשום מקום, ובשביל שוטים שקראוה אומא אנו לא נאבד שם אונתינו. ורבינו תם ז"ל השיב דאע"פ שלא הזכירוה בשם אומא מכל מקום אינה בכלל אונות ואינה קרויה אלא ריאה, וכדאמרינן (מ"ז, א') חמשה אוני אית לה לריאה, ואם איתה שבעה אינון. מכל מקום נראין דברי רש"י ז"ל ורבו ז"ל, דזיל בתר טעמא, הכא והכא חד דינא וחד טעמא הוא. ומה שלא הזכיר רבא דין אומא לאונא, כבר אמרו בו טעם נכון, דכל עיקר דברי רבא אינו ללמד היתר אוני בכסדרן, שאילו כן היה לו לומר הני תרתי אוני דסריכן להדדי כשירה והני מילי בכסדרן אבל שלא כסדרן לא, אלא עיקר דבריו ללמד על שלא כסדרן דטריפה, וכדי שלא נטעה לומר דכשירה הואיל ועומדת במצר החזה ואינן עשויות להפרד ולהתפרק זו מזו קמ"ל דלא, אבל אומא לאונא לא איצטריכא ליה. וזה נכון. [וכן הסכימו הגאונים ז"ל. וכן כתב הרב אל ברצלוני ז"ל דדבר זה התירו הגאונים ז"ל בכנופיא]. ולענין כסדרן שהתירו, יש מי שאומר דצריכה בדיקה. וראייתם מדקאמר רבא הני לית להו בדיקותא, ולא קאמר טריפה, דאלמא הני הוא דלית להו בדיקותא, הא כסדרן אית להו בדיקותא ובדיקה מיהא צריכה. ואינו מחוור, דכיון דאמרינן היינו רביעתיהו משמע דבלא בדיקה כשירה. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל. וכן נהגו. ועינוניתא דוורדא כל היכא דסריכא טריפה ואפילו לכיס שלה, דלא אמרו אלא באוני דסמיכן להדדי וכל חד וחד מגין אחבריה דהיינו רביעתיהו, אבל עינוניתא לא. וכן הסכימו וכן נהגו. ויש לדקדק תרתי אוני בשלא כסדרן מאיזה טעם נאסרו. ונראה כי דעת רש"י ז"ל משום דאין לך סירכא בלא נקב, וכדאמרינן התם (מ"ח, א') אמר רבה תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא. רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרי. ואקשינן בשלמא ריאה הסמוכה לדופן תלינן בדופן, אלא הכא אי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה. אלמא כל סירכא משום נקב היא ואין לך סירכא בלא נקב. ולדידי קשיא לי דאם כן אפילו תרתי אוני כסדרן למה כשירה, שהרי לא הכשירו אלא דווקא בשניסרכו הא ניקבו ולא נסרכו טריפה, ואם כן נסרכו נמי למה כשירה, והא הוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בריאה ואינו קרום. ואם תאמר שאני הכא דקיימא במקום רביעתה, וכדאמר רב נחמן (מ"ח, א') גבי ריאה שניקבה במקום חיתוכא דאוני ודופן סותמתה דכשירה והוא דסביך בבשרא, אם כן ליקשי הכא (מ"ו, ב') לרבא כדאקשינן התם (מ"ח, א') טעמא דסביך הא לא סביך טריפה, והא תניא ניקב פסול לפי שאינו מוליד, נסתם כשר, וזהו פסול החוזר להכשירו, זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כי האי גוונא. ועוד סירכא תלויה שהתירו ברוב מקומות ישראל, היאך מותרת ואפילו בבדיקה, דהוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בריאה. ואין הדעת סובלת לומר כדעת האומרים דכל שלא נסרכה איפשר שהיא שלא מחמת נקב, וכל שאיפשר שבאה שלא מחמת נקב בבדיקה סגי, אבל כל שנסרכה ודאי מחמת נקב ולפיכך אין לה בדיקה; שאין אלו אלא דברי נביאות, והלא כל סירכא תחילתה ממקום אחר היא יוצאת והולכת ומתפשטת ולקץ ימים היא נסרכת במקום אחר, וכיון שכן אין כאן מוכיח תלויה זו שאם תניחנה שלא תסתרך במקום אחר. ונראין לי דברי האומרים שיש סרכא בלא נקב, ושלא כסדרן שאסרו לא מחמת נקב של עכשיו אסרוה אלא מחמת שעתידה להתפרק, וכשתתפרק מכאן או מכאן על כל פנים תקרע קרומות הריאה ותנקב, וכל העומד לינקב כנקוב דמי. וכסדרן כלומר מחתוך לחתוך, כיון שסמוכות זו לזו והיינו רביעתיהו אינן מתפרקות זו מזו. ובההיא דרב נחמיה לא גרסינן אי אינקיב האי טריפה אי אינקיב האי טריפה, אלא ה"ג אי מינקיב האי טריפה אי מינקיב האי טריפה, כלומר אם ינקב. וכן מצאתי שהעידו שנמצא כן בנוסחאות ישנות. ואם תאמר אם כן כל היכא דמיסתרכא למקום שאין הנקב פוסל בו כגון לדופן או לגרגרת ולחזה וכיוצא בזה לא נאסור אותה, דהא לאו נקובה היא ואי משום דעתידה להתפרק דילמא כשתתפרק לא מצד הריאה תתפרק. יש לומר כיון שהריאה רכה ומצויה להתפרק מצידה כודאי משוינן לה דמצידה תתפרק. ואם תאמר עוד אם כן בשיש מכה דבדופן דתולין בדופן וכשירה כמו שאנו עתידין לכתוב לפנינו, למה כשירה ואפילו בבדיקה והלא עתידה להתפרק מצד הריאה. יש לומר כל שיש מכה בדופן במקום המכה הוא יותר רך ועתיד להתפרק משם. ואם תאמר אם כן למה צריכה בדיקה לדעת הגאונים ז"ל, והלא אין אנו חוששין לה מחמת הנקב של עכשיו וכשתתפרק מצד הדופן תתפרק. יש לומר כיון שאיפשר שתתפרק גם מצד הריאה יש לחוש שמא מכח נענוען כבר נתפרק קצת מצד הריאה ולפיכך צריכה בדיקה, ובבדיקה מיהא כשירה. וכל זה לדעת הגאונים ז"ל שהצריכוה בדיקה, אבל לדעת המכשירין בלא בדיקה, כל שיש מכה בדופן אין אנו צריכין לכך. ולענין סירכא תלויה, יש מקומות שאוסרין אותה לחלוטין. וזה כדעת האומרים דאין סירכא בלא נקב. וברוב מקומות נהגו בו היתר. והר"ם במז"ל כתב (פי"א, הט"ו) שכל האוסרה מאבד ממונן של ישראל, ומעולם לא נהגו זה בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג כמנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נמצאה שלימה מן הנקב הרי זו מותרת. אלו דבריו ז"ל. וגם הרב בעל העיטור כתב ורבותינו שבלוניל סברי דסירכא תלויה מאונא או מאומא כיון שעולה בנפיחה כשירה, דהויא כבועא. ע"כ. ומדבריהם למדנו שצריכה בדיקה. וגם לר"ם ב"ן ז"ל מצאתי כן. ובמקומינו נהגו בו היתר ואפילו שלא בבדיקה. וכן נראה לי כמנהג מקומינו, וכדעת מי שאומר שיש סירכא בלא נקב וכדעתינו שכתבנו למעלה, וכיון שיש סירכא בלא נקב למה אנו חוששין לה. ואינו דומה לישב לה קוץ בוושט ולא לספק דרוסה (מ"ג, ב'), דהתם איתילידא ריעותא בבהמה, שהרי התחיל בה מעשה האוסר אלא שאנו מסופקים מגמר המעשה, וכיון שכן צריכה בדיקה מספק, אבל בזו שאין כאן שום הוכחת איסור, שהרי איפשר שבאה סירכא זו מחמת רירין הבאין שלא מחמת הנקב. ותדע לך דהא (נ"ג, א') על ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו שתקן אי נמי דאיהו צווח ואינהו מקרקרן, תלינן לקולא דאימר שלמא עבדו ואימר בעותי מבעתי אהדדי, ולא ודאי קאמרינן אלא באימר. ועוד דספק ספיקא היא, ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב, ואם תימצי לומר מחמת נקב שמא קרום העליון בלבד הוא שניקב וממנו סירכא זו נמשכת. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. ולענין סרכא שאוסרת בריאה בשלא כסדרן, כתב יש שפירש לפי שאין סרכא בלא נקב, ובמקום רביתה הסירכא מגינה ושלא כסדרן אינה מגינה. וקשיא ליה דהא קיימא לן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. ותו דא"כ מקמי סירכא טרפה משום נקב, וסירכא מכשירתה, ואם כן פסול זה חוזר להכשרו, ואמאי לא מקשינן עלה לרבא דמכשר בכסדרן, כדמקשינן התם טעמא דסביך הא לא סביך טרפה, והא תניא ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשרו, זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג. והכריע כדברי האומר שיש סרכא בלא נקב, ושלא כסדרן שאסרו לפי שסופה להתפרק ולינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי. עד כאן. ויש בסברא זו דחקים הרבה, כמו שכתוב בחבורו. עוד קושיא לדבריו, מיהא דמפלגינן בגמרא (מ"ח, א') בריאה הסמוכה לדופן בין העלתה צמחים ללא העלתה צמחים, ואם אין חשש על שעה זו אלא על העתיד, מה לי העלתה מה לי לא העלתה. ועוד דהא אמרינן בגמרא גבי ריאה הסמוכה לדופן, דרב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרין, ואמר ליה מר זוטרא בר רב חנניה בר רב פפי לרבינא דאינהו הא דרב נחמיה לאו אהא מתנו לה אלא אההיא דרבא מתנו לה דאמר רבא הני תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא ורב נחמיה בדיק לה בפושרין, ואהדר ליה רבינא האי מאי בשלמא התם בעי בדיקה דאי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשרה אלא הכא אי אינקיב האי טרפה ואי אינקיב האי טרפה, אלמא דלא סגיא דלא אינקיב חד מינייהו. והמחבר גריס אי מינקיב האי טרפה ואי מינקיב האי טרפה, ועל העתיד קאמר. מכל מקום קשיא מר זוטרא במאי טעי, אי טעמא דסרכא שמא תתפרק ותינקב, מאי מהניא לה בדיקת פושרין. ותו רבינא דמתני הא דרב נחמיה גבי ריאה הסמוכה לדופן, אם חששא זו על העתיד מאי מהניא לה האי בדיקה. אלא ודאי איסורא דסרכא לאו משום חששא דעל העתיד היא אלא משום חששא דהשתא, ואיכא מאן דסבר כל סרכא ודאי נקב ואיכא דסבר ספק נקב. וליכא למימר דמר סבר חששא דהשתא ומר סבר חששא לקמן, דהא לכולי עלמא בריאה הסמוכה לדופן מהניא בה בדיקת פושרין, ואם עתידה להתפרק קשיא בדיקה זו למה כדאמרן, אלא ודאי דרב נחמן ומר זוטרא סברי סירכא ספק נקב, ומשום הכי אמר רב נחמן דריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, ספק ספיקא הוא, שמא סרכא זו אינה מחמת נקב ואם תמצא לומר מחמת נקב שמא מחמת דופן, ומר יהודה משמיה דאביי אמר בין כך ובין כך חוששין לה, דסבר כל סרכא ודאי נקב, והילכך חוששין שמא מחמת הריאה. והכי נמי סבר מר זוטרא בר רב נחמיה דכל סירכא ספק נקב, ולהכי אמר בההיא דרבה בתרתי אוני דסמיכי אהדדי דמהניא להו בדיקת פושרין, ורבינא סבר דכל סירכא ודאי נקב ולא מהניא לה בדיקת פושרין, דלא סגיא דלא אינקיב חד מינייהו, ולא מהניא בדיקת פושרין אלא לסרכא הבאה מריאה למקום שאינו נאסר בנקב, דבהא מהניא בדיקת ריאה ותולין לומר דאותה סירכא מחמת אותו מקום אחר היא שאינו נפסל בנקב. ומה שהקשה מיהא דקימא לן דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, לאו קושיא היא כלל, דלא אתמר אלא קרום, אבל סרכא דמחיתוך לחיתוך בכסדרן, או מחתוכא דאוני לדופן במקום רביתא, ודאי מגינה ומגינה. והאי נמי דאמרינן דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, דוקא בריאה ובושט דבדידיה נמי אתמר, הא בכל דוכתא אחריני ודאי הוי קרום, מדאתמר בהני תרי. ויש כאן קושיא היכי מהני קרום בנקב בדוכתי אחריני דלאו ושט וריאה, והיכי מהניא סרכא בכסדרן או מחתוכא דאוני לדופן, אם כן מצינו פעמים נקב שבריאה וכן בבני מעים בא לידי הכשר, וכיון שכן אפילו כי ליכא סרכא וכי ליכא קרום לא ליתסר בנקב, דכל מידי דאפשר ברפואה אפילו ליתה לרפואה לא מתסר, מההיא דאמרינן (נ"ד, א') גמירי דאי בדרי לה סמי חיי, וכיון שאפשר לה ברפואה אע"ג דליתהו כשרה. ותשובת שאלה זו, שלא נאמרו דברים אלו אלא בדבר שבידי אדם, כגון ההיא דאמר עלה דמחו בכוליתא ומחו בגידה נשיא, אבל לא בדבר שבידי שמים שיש נקב שאפשר שתעלה לו רפואה ויש נקב כיוצא בו באותו מקום אי אפשר שתעלה לו רפואה לפי הלחה שנעשה הנקב מחמתה, ודבר זה אינו מסור אלא למי שאמר והיה העולם, ולפיכך כשאני רואה סירכא בריאה בכסדרן או במקום רביתה נתברר לי שזה הנקב מאותן שראויין לבא לידי רפואה, וכשאין זה אני חושש עליו שמא מעיקרו אינו ראוי לבא לידי רפואה. ולפי זה סרכא תלויה הרי היא אסורה, ומי שהנהיג בה היתר לפי הסברא האחרת, וכבר ביררנו שאינה נכונה. ומאי דקשיא ליה למחבר א"כ רבא דמכשר בכסדרן פסול חוזר להכשרו הוא, ואמאי לא (אשרי) [אקשי] ליה מינה כי היכי דמקשינן לרב נחמן דאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבשרא, זו אינה קושיא, שכבר הקשו אותה ותרצו עליה דלא אתא למעוטי אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה (כאינו) [שאינו] קרום, ותירוץ זה מספיק לקושיא זו בכל מקום שתקשה אותה. ואם תאמר למה הקשוה עלה דהא דרב נחמן ולא הקשו אותה עלה דהא דרבא, משום דההיא דרב נחמן מיפרשא בהדיא, דאמר ריאה שניקבה ואף על פי שאנו יודעין בבירור שניקבה, והיכי דמי כגון דפרקוה בסכינא ובדקוה ואשתכח דמפקא זיקא, אפילו הכי כשרה בסתימת דופן דהיינו בסרכא דמגינה שפיר בההוא דוכתא. וזו ראיה לתירוץ שכתבתי במה שהקשה לפי שטה זו שאמרו אין סרכא בלא נקב מיהא דקימא לן דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, הרי כאן שאמרו בניקבה בודאי שמגינה עליה סרכא, הא אין עליך לדון אלא כמו שכתבנו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם ולענין סירכא שאוסרת בריאה בשלא כסדרן כתב שיש (לפרש אפי') [שפירש] לפי שאין סירכא בלא נקב וכו'. אמר הכותב האריך בזה הרבה ועוד יותר ממה שכתבתי. ותמה אני איך מתפתה במה שאינו כדאי לחלוק ותולה עצמו בחוט הסרבל ומניח אשלי רברבי. וכל מה שכתב וחשב לראיה או לקושיא כבר עמד עליו המחבר וברר הכל ב"ה. ותחלת כל דבר אומר שכל מקומות ששמענו בישראל הסכימו בהפכו, שהרי בכל המקומות נהגו היתר בסרכא תלויה, ואחר שמלא כרסו ממנה חוזר ואוסר לנו ומשוי להו לכל ישראל ונפשיה טועין. ואף הרמב"ם ז"ל (פי"א, הט"ו) כתב שכל האוסר מפסיד ממונן של ישראל ובכל צרפת ובכל ספרד נוהגין בה היתר. עתה יראה הרואה אם ראוי להניח הסכמת כל ישראל ומעשיהן ולעשותן טועין ולשמוע דעתו וסברתו. ועוד שאם אין סירכא בלא נקב כמו שהוא אומר, על כרחנו הנקובין יותר מן הסרוכין, וכיון שאנו מצריכין בדיקת הריאה משום חשש סירכא שהיא משום נקב, נצריך לבדוק כל ריאה שמא יש נקב ועדיין לא נסרך. ועוד אפילו מחתוך לחתוך לא נכשיר אלא בבדיקה, דכיון דכל סירכא ודאי נקבה ואינה כשרה אלא מחמת הסירכא שעלתה עליו, וסתמא נחוש שמא עדיין לא נסתם כל הנקב ולא נכשיר אלא בבדיקה. ואם נאמר דכל שנסרכה אפילו היא נקובה עדיין חברתה מגינה עליו, לפי שעל ידי הסירכא החתוכין מהודקין זה על גב זה, כריאה שנקבה ודופן סותמתה דכשרה כל דסביך בבשרה, א"כ נאסור אפילו מחתוך לחתוך כל שהסירכא הולכת באלכסון, שעכשיו אין הריאה מהודקת חתוך לחתוך, וכבר התירוה הגאונים ז"ל בכנופיא. ועוד אם איתא דרב נחמיה ומר זוטרא נחלקו על זה וסבירא להו דסירכא לאו משום ודאי נקב אלא משום ספק נקב ובבדיקה נפקא לה מספק, אם כן כל סירכא נתיר בבדיקה ונעמידנה על חזקתה, כבא זאב ונטל בני מעיה דתלינן בזאב (ובידא) [וכידא] דטבחא. ועוד כי קאמר ליה רבינא למר זוטרא האי מאי בשלמא התם וכו' אבל הכא אי אינקיב האי טרפה ואי אינקיב האי טרפה, אמאי שתיק ליה מר זוטרא, לימא ליה מאי סברת סירכא משום ודאי נקב, לא, משום ספק נקב הוא ובבדיקה סגיא. גם הקושיא שעשה דאי טעמא משום דעתידה להתפרק בדיקת פושרין מאי מהניא מר זוטרא במאי טעי, למאי דסבירא ליה נמי במאי טעי כיון דאין סירכא בלא נקב, אלא מאי אית לך למימר דפליג ואמר דאינה אלא ספק, וכיון דאתית להכי כי אמרינן דלאו משום נקב [אלא] משום דעתידה להתפרק אימא דרב נחמיה (ורב) [ומר] זוטרא פליגי בה וסבירא להו דאינה אלא משום חשש נקב ובבדיקה מיהא סגי. אלא שאין אנו צריכין לכך, דאע"ג דמודו רב נחמיה ומר זוטרא דטעמא דאיסורא דסירכא משום דעשויה להתפרק, אפילו הכי מכשר רב נחמיה ריאה הסמוכה לדופן בבדיקה משום דמסתמא יותר קרוב הוא שהדופן יוציא לחה ודבק אצלו הריאה משתהא הריאה מדבקת את הדופן אצלה, מפני שהדופן קשה והריאה רכה ועשויה יותר בקל להדבק אל הדופן, ולפיכך במקום שהלחה יוצאה קרוב יותר להתפרק, ומשום חששא בעלמא מיהא צריך בדיקה שמא כבר נפרקה קצת ונקבה הריאה, אבל כל שנבדקה ונמצאת שלמה מתירין ותולין בדופן. וקרוב הדבר למה שאמרו במחט שנמצאת בריאה דכל שאינה בפנינו שלמה חוששין שמא נקבה הריאה וטרפה וכל שהיא שלמה ועולה בנפיחה כשרה. ומר זוטרא סבר דכיון שיש סירכא בלא נקב, אלא שמתוך נדנוד האונות זו מושכת לכאן וזו מושכת לכאן קורעות עור הריאה, מכל מקום כל שלא נקרע עדיין אין אוסרין אותה כל שהיא עכשיו שלמה, שאין אוסרין אותה על העתיד. ורבינא סבר כל שעתיד לינקב כנקוב דמי אפילו מעכשיו אעפ"י שלא ניקבה, דודאי אילו לא נשחטה עשויה היא על כל פנים לינקב או האי או האי. ואי מינקיב גרסינן, וכן נמצאת במקצת הספרים, ואף הרמב"ן ז"ל העיד שמצא כן במקצת הספרים. ועם זה לנו תירוץ לכל הקושיות. והוא הנכון שבשמועה. ונשארה סירכא תלויה בהכשר. ולפי הפירוש האחר יש בשמועה כמה קושיות וכמה גמגומין, מלבד שעשינו כטועין כל המקומות ששמענו שמעם שהם מתירין סרכא תלויה. ואף הרמב"ן ז"ל כן הסכים, וז"ל שכתב אחר שעמד על הדעת הראשון כן כתב לפי הסדר הזה סירכא תלויה אסורה היא, והעולם נהגו בה היתר. ודעתי נוטה לסברא שנזכרה בתוספות שאין פסלותא של סירכא אלא מפני שסוף ריאה זו לינקב בה. והשמועה נוחה להתפרש, דאמר רבא בשלא כסדרן לית להו בדיקותא, ורב נחמיה בדק בריאה הסמוכה לדופן בפושרי וכיון שעולה בנפיחה אמרינן ודאי לא נתפרקה כלל ואם תתפרק שמא בדופן תתפרק ואין בנו כח לאוסרה מעתה, ומר זוטרא דמתני לה לדרב נחמיה אתרי אוני דסמיכן להדדי היה סבור דכיון שלא נתפרקה הריאה ובודאי שלמה היא כשרה, ואתקיף עלה רב אשי בשלמא התם בעיא בדיקה ותלינן בדופן ואמרינן לא ניקבה ואם סופה להתפרק בדופן תתפרק, אלא הכא אי אנקיב האי טרפה ואי אנקיב האי טרפה ואי אפשר שלא תנקב והילכך מעתה יש לה טרפות ואסורה, וכן מדות חכמים בטרפות כל שיש לה ענין שסופה ליטרף בו בודאי אסורה. ואפשר שראוי לגרוס אי מינקיב האי טרפה, כלומר אי מינקיב מכאן ואילך. וכן כתוב בקצת הנוסחאות. וזו שחלקו בין (שמכה) [יש מכה] בדופן ובין אין מכה בדופן, מפני שהסירכא ממקום החולי יוצאה ומשם היא מתפרקת ונוקבת, אבל במקום שנסתבכה שם אינה נוקבת שאינה אלא אחיזה בעלמא שנאחזה קצת בקרום העליון שבמקום הזה. וזה הענין מתוקן. ע"כ לשון הרב ז"ל. ועוד כתב התופס בגדרת דברים אלו דהא דאמרינן דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, דוקא בריאה ובושט דבדידיה איתמר, הא בדוכתא אחריני ודאי הוי קרום, מדאתמר בהני תרי כו'. ע"כ. ואלו באמת דברים בטלים לא אמרם אדם מעולם, ואינו נמנע מלומר ולהתיר איסורי תורה בלא טעם ואפילו כנגד כל חכמי ישראל. ותחלה אומר אם הדבר כן שכל הנקובין שעלה עליהם קרום חזרו להכשירן ואין בכולן שאינו חוזר להכשרו אלא שני אלו בלבד, למה אמרו (מ"ח, א') גבי כרות שפכה נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשרו, פשיטא, דמאי שנא מכל נקובין דעלמא, ומאי זהו, אדרבא גבי ושט וריאה הוה להו למימר זהו פסול שאינו חוזר להכשרו, שזהו חדוש, שבכל מקום כשר וכאן פסול. וכן רב יוסף דהוה סבירא ליה דליכא [אלא] ההוא דנסתם, במאי טעי, מי לא ידע שלא נאמר אלא בריאה ובושט, ומי משוית ליה לרב יוסף טועה גמור ולא ידע בטרפות כלל. ועוד כשהשיב לו רבינא היה לו לומר לא, זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ובושט, דכיון דרב יוסף טועה וחושב שכל המקומות כריאה, ורבינא יודע שאין בכולן אלא קרומות ריאה וושט בלבד הפך לגמרי מדרב יוסף, כך היה לו לומר בודאי. ועוד יש ספרים שכתוב בהם כגרסת הספר בפרק הערל זהו למעוטי מאי, קרום שעלה מחמת מכה בריאה ובמקום אחר. וכן היא שם בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ואי אפשר לומר דהתם הכין קאמר למעוטי קרום שעלה בריאה במקום אחר שלא במקום רביתא, דהתם לא אדכרו מקום רביתה ולא עלה אתו התם. אלא שאני מסתפק זה קצת (מה) [ממה] שמצאתי בה"ג בהלכות חולין שכתב כן במקום אחר שלא במקום רביתא. אלא מיהו קושטא דמילתא לא שנא וושט וריאה משאר נקובין, וכדאמרן ואוכחנא. ועוד דמאי שנא שאר מקומות מריאה וושט, (בשלש דבכרות) [בשלמא בכרות] שפכה איכא טעמא משום דכל שמוליד חוזר להכשרו, אבל בעלמא מאי שנא. אלא ודאי טעותא הוא, ובין בושט וריאה בין בשאר מקומות (כין) [כן], חוץ מנסתם (וריאה) [דריאה] שניקבה ודופן סותמתה. ואדרבא תמה על עצמך נקבה הריאה ודופן סותמתה היאך חוזר להכשרו, והלא כלל אמרו דטרפה אינה חוזרת להכשרה, וכדאמרינן בריש פרק בהמה המקשה (ס"ח, ב') בשר בשדה טרפה לא תאכלו מה ת"ל, לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין, יכול אף זה כן, ת"ל טרפה. מאי גמרא, אמר רבה כטרפה, מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר; אלמא טרפה שוב אין לה היתר, ואם כל הקרומות מחזירין להכשר הרי כמה טרפות יש להן היתר. אלא שיש לומר דאף ריאה שניקבה ודופן סותמתה מן הדין אינה טרפה שהרי הדופן סותמתה, ואילו היתה הדופן לעולם סותמתה, אפילו בלא סיבוך בשרא כשרה, אלא מפני שאנו חוששין לה מן הספק שלעתים לא תסתום יפה ולפיכך אין אנו מתירין אלא א"כ סביך בבישרא, ומ"מ אפשר שסתמה הדופן היטב ולא נפרדה עד שנסתבך הנקב בבשר הדופן, ולא זהו פיסול בריאה החוזר להכשרו, דמתחלה נמי כלומר בשעת נקיבה אפשר דעדיין לא טרפה ממש היא, שהדופן היתה סותמתה; אלא דרב יוסף הוה ס"ל דכיון שאין אנו מתירין עד שתסתבך פסול החוזר להכשרו קרינן ליה, ואמר ליה רבינא דלא נאמרו דברים אלא במה שהוא פוסל ממש לשעתו, כגון ריאה שניקבה במקום אחד דנעשית טרפה ממש לשעתה ושוב אינה חוזרת להכשרה, וה"ה לכל שאר המקומות המטרפת בהן, אלא משום דאיירי הכא בנקב שבריאה אמר ליה לא, למעוטי שאר מקומות שבריאה. והנה אמת הנה נכון. ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב גבי בקוץ עד שתנקב לכל החלל (נ"ג, ב').
<h2>דף מז.</h2>
אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא. פרש"י ז"ל דקים ליה דאין סמיכותן אלא מחמת נקב שהעלה בועות הללו סביביו. ואינו מחוור, דאם כן לישמעינן באי זה שיעור הן קרובין. והפירוש הנכון דחוששין שמא תדחוק אחת על חבירתה ותבקע מדוחק חבירתה, וכל העומד לינקב כנקוב דמי. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. עוד כתב אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא, ופרש"י ז"ל דקים להו שאין סמיכותן אלא מחמת נקב שהעלה בועות הללו סביביו. ואינו מחוור, דאם כן לשמעינן באי זה שיעור הם קרובין. עד כאן. ואיני מבין דבריו, אי זו שאלה היא באי זה שיעור, דהא סמיכי דבקות ממש וסריכי ממש דאמרינן, דומיא דתרתי אוני דסמיכי להדדי, דסריכי קאמר. והוא כתב שמא תדחוק האחת חברתה ותבקע מדוחק חברתה וכל העומד לינקב כנקוב דאמי. ואלו דברי נביאות. ואף לדבריו צריך לשאול באי זה שיעור. אבל הנכון כפירש"י ז"ל, והוו להו בועי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ואינו קרום. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם אמר רבא תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא, כתב שמא תדחוק האחת את חברתה (ותדחק) [ותבקע] מדוחק חברתה וכל העומד לינקב כנקוב דמי. ואלו דברי נביאות. אמר הכותב הנח להן לישראל אעפ"י שאינן נביאים בני נביאים הם. ומיהו כאן לא ידעתי למה (קורע) [קורא], אם למה שאמר שמתוך דוחקן תבקע האחת, זה מצוי בעור רך כעור הדק והרך של ריאה. וכן פירשו קצת מהמפרשים, ואין בו פירוש יפה כמוהו.
<h2>דף מז:</h2>
אמר רבא האי ריאה דדמיא לאופתא טריפה. איכא דאמרי בחזוותא ואיכא דאמרי בגושתא. אמרי לה בגושתא, דפחיזא כאופתא, שקשה בממשה כבקעת, ואיכא דאמרי בחזוותא, דנפיחא כאופתא ונעשת לבנה כבקעת. ואיכא דאמרי דלית לה חיתוכא דאוני, שהריאה צריכה חמשה אוני תלתא מיימינא ותרתי משמאלא, ואי חסר טריפה, כדבעינן למכתב קמן. והילכך בין פחיזא בגושתא כאופתא [בין נפיחא כאופתא] טריפה. אמר רב אחא ככחולא כשירה, כדיוטא טריפה, פי' שחורה כדיו, וסימניך דיוטא ארמיתא. ירוקה כשירה, שאין זה מחמת לקות אלא שלא נבלע בה דמה, וכדר' נתן שהביאה אותה אשה בנה לפניו, וראה אותו שהוא ירוק, ואמר הצצתי בו שלא נבלע בו דמו, ואמר לה המתיני לו עד שיבלע בו דמו, ועשתה ומלה אותו וחיה. וירוק זה שאמרנו הוא הירוק ככרתי, אבל הירוק כביצה או ככרכום טריפה, וכדאמרינן בעין כשותא, כעין מוריקא, כעין ביעתא, טריפה. ואמרינן ואלא ירוקה מדר' נתן היכי משכחת לה, ופרקינן ככרתי. אמר רב כהנא ככבדא כשירה, כבשרא טריפה. וסימניך ובשר בשדה טריפה. פרש"י ז"ל שמראה כמראה הבשר. והר"ז הלוי פירש בגושתא, שממשה כבשר, דאי בחזיתא, הוה ליה למימר כעין בשרא, כעין כבדא, כדקאמר כעין כשותא כעין מוריקא. ואנן מספקא לן מילתא אי בחזיתא אי בגישתא, הילכך בין הכי ובין הכי טריפה. וכבר כתבנו למעלה דכל מראות הללו מחמת לקות הן ומחמת חשש נקב שעתידה לינקב, והילכך שיעורן במשהו כנקב. ומיהו כל שיש בריאה אחד ממראות הללו, נופחין אותה, ואם היא חוזרת למראה בשר כשעומדת בנפיחתה כשירה, שהריאה בגוף הבהמה נפוחה היא. וכן כתב הר"ם במז"ל (פי"ז, הי"ח). וכן נמצא בתשובות הגאונים ז"ל. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. עוד כתב אמר רבה האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה, איכא דאמרי דשיע כאופתא דלית לה חיתוכא דאוני, שהריאה צריכה חמשה אונין תלתא מימינא ותרתי משמאלא ואי חסיר טרפה. עד כאן. והיה לו לכתוב דוקא דשיעא ממש ואם חותכין בה נראה וניכר מקום חתך שאינו עומד חלק, אבל אם היו חותכין בה בשום מקום ועומד מקום חתך לכאן ולכאן משני צדדין חלק כשירה, דאונין הם אלו אלא שנדבקו ונסרכו וכל כסדרן כשרה. וכל היכא דאיכא במקום חתך זה חלק כטרפא דאסא כשירה, שכך שיעור אונא בין לפסול כגון יתרת שלא במקומה, בין להכשיר להשלים למנין אונין. ואע"פ שנאמר שיעור זה בגמרא בלשון אפילו, דאמרינן (מ"ז, ב') אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה, איכא כי האי לישנא בגמרא דהוי דוקא, והכי מוכח בברכות (ט"ו, א') דאמרינן אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר, ואמרינן עלה ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. ובבבא בתרא (קמ"ו, א') נמי אמרינן אפילו לא אכל שם סעודת חתן אלא בדינר אין אלו חוזרין, ואמרינן עלה דוקא דינר, ומתמהינן פשיטא דינר תנן, ואע"ג דתני לה בלשון אפילו. ושוב מצאתיה שכתבה המחבר לפנינו. עוד כתב הא דאמר רב נחמן ריאה שנימוקה, כלומר שנמוקה מבפנים והיא רקנית אם העור שלה קיים כשרה ואפילו מחזקת רביעית. עד כאן. והיה לו לכתוב דדוקא רביעית ולא ביתר מיכן, וכדאמרינן דכל שיעורי חכמים מסתמא דוקא ואף על גב דמפקי להו בלשון אפילו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם כתב הא דאמר רב נחמן ריאה שנמוקה וקרום שלה קיים כשר ואפילו מחזקת רביעית. אמר הכותב הלשון הזה שכתב משובש, שאין כל שעוריהן דוקא, שהם אמרו רחלות גזוזות (מנה) אפילו כל שהן, ולאו דוקא, ואמרו (קל"ז, ב') כמה כל שהן, אמר רב מנה ופרס. וכן בעירוב אומר (עירובין פ', א') וצריך להגביה כל שהו, וכמה כל שהו טפח. וכן ביותרת שאמרו אפילו כטרפא דאסא, לאו דוקא. ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל (פ"ח, ה"ד) אומר שהוא דוקא, אין הכל מודים לו. ועוד כי בזו נראה ודאי דלאו דוקא רביעית, תדע לך דהא רב נחמן סתמא קאמר ריאה שנמוקה וקרום שלה קיים כשרה, ולא נתן בזה שיעור של רביעית. והא דקתני בברייתא דמייתי בגמ' דתניא כותיה ריאה שנמוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת רביעית כשרה, לאו דוקא רביעית, דה"ה ליותר מכאן, דאי לא היאך אמרה רב נחמן סתמא בלא שיעור, שדרך האמורא לפרש אפילו במה שסותמין בברייתא, ולא לסתום מה שהוצרכה הברייתא לפרש. וזה נראה לי ברור. וזהו שלא מצינו לשום מפרש ולא לשום פוסק שכתב וחלק.
<h2>דף מח.</h2>
התליעה הכבד אפילו במקום חיותה מהו. גרסינן התם התליעה כבד שלה, זה היה מעשה ועלו בני עסיא שלשה רגלים ליבנה וברגל השלישי התירוה להם. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. והתליע הכבד כתב המחבר דכשרה אפילו בכזית דבמקום חיותה. ע"כ. ומסתברא דדוקא בשכלו שלם, אבל ניטל ולא נשתייר אלא כזית במקום חיותא, בעינן אותו כזית בריא. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם והתליע הכבד כתב המחבר דכשרה וכו'. אמר הכותב לא אמר כלום, אלא התלעה לאו כלום היא, דהדר בריא. ותדע דהא סתמא קאמר התליע הכבד, דמשמע כל שהתליע, ואפילו השיעור המכשיר דהיינו מקום חיותא ומקום תליותא, דהתליע אינו כניטל אלא חולי הוא שחלה והדר בריא. ועוד שאף הוא שאמר כולו שלם שלא ניטל ממנו כלום אעפ"י שהתליע כולו כשרה, וכן כתב למטה בפירוש, ואם כן מה לי ניטל ממנו ולא נשתייר ממנו אלא מקום תליותה, ומה לי לא ניטל, והלא אין הכל תלוי אלא במקום תליותא וחיותא.
אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה. אוקימנא דוקא במקום רביעתא; ומקום רביעתא היכא, מקום חיתוכא דאוני. ופירשה רבינא והוא דסביך בבישרא. פי' סביך בסירכא. ופרש"י ז"ל דווקא בדסביך בבשרא שהוא רך ומתדבק היטב וסתימתו עולה יפה, אבל בגרמא אין סתימתו עולה יפה ומתפרק לפי שאין דבוקו חזק. וכן כתב גם הר"ם במז"ל (פי"א, ה"י). וסביך בבשרא ובגרמא, יש מי שהתיר ויש מי שאסר. והר"ם במז"ל מן המתירין. ויש אומרים דסביך בבשרא לאו לאפוקי סביך בעצם הצלעות, שאף עליהן יש קרום ובשר שאם תאחוז בהן הסירכא מתדבקת היטב ואי סביך על כרחין בבשרא הוא דסביך, ולא אמרו והוא דסביך בבשרא אלא לאפוקי דלא סביך כלל ולומר שאע"פ שהאונא עומדת במצר החזה והדופן מהודק עליהן אפילו הכי אי סביך אין ואי לא לא. בד"א בגב האונא שנקב ונסרך אל הדופן אבל אם נקבה האונא מבפנים אע"ג דסביך בבשרא טריפה, שלא אמרו אלא בשהנקב כלפי הדופן והדופן סותמו, אבל נקב שבפנים ואין הדופן שוכב על הנקב לא אמרו. ולא עוד אלא אפילו בשיפולי האונא טריפה, חוששין שמא סירכא מבפנים היא באה וטרפה. ראיתי בשם הגאונים ז"ל שאם כל גג האומא מסוף חתוך האונין ולמטה דבוק בשדרה כשירה דאמרינן כך היא ברייתה, ואם יש בה פצול שאין כל הגג דבוק אל השדרה טריפה. וגג האונין דסריך לשדרה כשירה, דכל מאי דאיכא עילוי חיתוכא דאוני אית לה דין חתוכא דאוני. ויש אוסרין. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה, ודוקא במקום רביתא. ומקום רביתא היכא, מקום חיתוכא דאוני. אמר רבינא והוא דסביך בבשרא. וכתב המחבר יש אומרים דלאו דוקא דסביך בבשרא אלא הוא הדין בגרמא, שאין לך צלעות שאין עליהן מחיים מעט בשר, אלא דאתא לפרושי דלא תימא דופן סותמתה דקאמר רב נחמן לאפוקי ניקב הדופן כנגדו, קמ"ל דוקא דסביך בסרכא. עד כאן. והוא דעת רבינו גרשום ורבינו תם ז"ל. וכן עקר. עוד שמעתי דלאו אריאה קאי, דאם כן הוה ליה למימר דסביכא, אלא אדופן קאי, למימר דהאי דקאמר דופן סותמתה דוקא דסביך בסרכא בבשר הריאה ודוקא מגב האונין או שכנגדן. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם והוא דסביך בבשרא, כתב המחבר יש אומרים דלאו דוקא דסביך בבשרא אלא הוא הדין בגרמא. אמר הכותב מכאן נראה שלא ידעו כלום בדקדוק, לא הוא ולא מי שנאמר לו משמו, דסביך בין דקאי אריאה בין דקאי אדופן אף בשנאמר דקאי אדופן לא הועלנו כלום, דאף דופן בלשון נקבה היא, דהא קאמרינן ודופן סותמתה, ואילו דופן זכר, ודופן (סותמתה) [סותמה] היה לו לומר. ובעלמא אמרינן (עירובין ד', ב') דופן עקומה. אלא דסביך מקום הנקב בבשרא קאמר.
<h2>דף מח:</h2>
אמר רב נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב טריפה. ואוקימנא בניקב לחבירו, לפי שחבירו קשה כמוהו ואינו מגין, אבל ניקב לבשר הריאה, בשר הריאה רך הוא ומגין. והר"ם במז"ל (פ"ז, ה"ג) כתב אחד מסימפוני הריאה שניקב ואפילו לחבירו טריפה. נראה מדבריו שהוא סבור כי מה שאמרו (מ"ה, ב') תלתא קני הוו, דריאה כריאה, היינו סימפוני הריאה. ותפס לו הדרך הזה גם בסמפונות שבתוך הכבד (רמב"ם פ"ו, ה"ח), מפני שאמרו (מ"ה, ב') דכבדא כריאה. וזו ביד הרב ז"ל כשגגה שיוצאה מלפני השליט, דתלתא קני שאמרו אינן אלא אותן שמתפצלין קודם שיכנסו בכבד ובריאה ובלב. ותדע לך שהרי גבי מחט שנמצאת בחתוך הריאה שבא לפני ר' אסי וטרפה (מ"ח, ב'), הקשינו והא רבנן מכשרי, והשיב הם הכשירו שיודעים מאי זה טעם הכשירו, אנו מאי זה טעם נכשיר, דילמא אי איתא לריאה קמן הוה מינקבא. ואקשינן טעמא דליתא קמן, הא איתא קמן הוה מכשרינן, והאמר רב נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב טריפה, כלומר וזו ודאי כיון דאשתכח בריאה ולא בסמפון אי איפשר למחט שלא נקבה סמפון ויצא לבשר הריאה. ופרקינן ההוא ניקב לחבירו איתמר, אבל זה שלא ניקב לחבירו אע"פ שנקב לבשר הריאה כשירה, שבשר הריאה רך וסותם. וזה מבואר. גם בסמפוני הכבד אני כותב מה שיש בדבריו מן הקושיות שאי איפשר להעמיד דבריו כלל, כמו שאני כותב גבי ניטלה הכבד. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. עוד כתב אמר רב נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב טרפה, ואוקימנא בניקב לחברו לפי שהוא קשה כמוהו ואינו מגין, אבל ניקב לבשר הריאה בשר הריאה רך ומגין. אבל הרב ר' משה בן הרב ר' מימון ז"ל כתב אחד מסמפוני הריאה שניקב ואפילו לחברו טרפה. נראה מדבריו שהוא סבור כי מה שאמרו תלתא קני הוו דריאה כריאה, היינו סימפוני הריאה. וזו ביד הרב ז"ל בעיני כשגגה שיצאה מלפני השליט, דתלתא קני הוו שאמרו אינן סימפונות הריאה אלא אותן המתפצלין קודם שיכנסו בכבד ובריאה ובלב. ותדע לך שהרי גבי מחט שנמצאת בחתוך הריאה שבא לפני ר' אמי וטרפה, הקשינו והא רבנן מכשרי, והשיבו הם הכשירו שיודעין מאי זה טעם הכשירו אנו מאי זה טעם נכשיר דילמא אי איתא לריאה קמן הוה מינקבא, ואקשינן טעמא דליתא קמן הא איתא קמן הוה מכשרינן והאמר רב נחמן האי סימפונא דאינקיב טרפה, כלומר וזו ודאי כיון דאשתכח בריאה ולא בסימפון אי אפשר למחט שלא נקבה סימפון ויצא לבשר הריאה, ופרקינן ההוא ניקב לחברו אתמר, אבל זה שלא ניקב לחברו אע"פ שניקב לבשר הריאה כשרה, שבשר הריאה רך וסותם. וזה מבואר. עד כאן. ואני אומר שתפס הרב רבי משה, וגם הוא נתפס מתוך ראיתו שהביא, שכל דבריו אלו כשגגה, שהרי מבואר מתוך מעשה זה דאי איתא לריאה קמן כשהיא שלימה בדקינן לה בנפיחה או בפושרין ומכשרינן לה וכי ליתא שלמה טרפינן לה, וכאן וכאן לא מפלגינן כלל בין היכא דקופה לגאו להיכא דקופה לבר, אע"ג דכי האי גונא בכבד מפלגינן בהו, משום דלא דמיא ריאה לכבד, משום דכבד אין בו חשש נקב בגופו ואין בו בדיקה, להכי מפלגינן בין קופה לגאו לקופה לבר למיחש דילמא מעלמא אתאי ונקבא בני מעים, וכל היכא דלא חיישינן בה דאתאי מעלמא ליכא למיחש בה למידי דהא נקב לא פסיל ביה, אבל ריאה יש בה בדיקה ונקב פוסל בה, הילכך כל היכא דליתא שלמה בין קופה לגאו בין קופה לבר אסור, דאפילו תימא דלא אתאי מעלמא כיון שאנו רואין אותה עכשו תחובה בבשר הריאה ואינה בסמפון הרי נראה לנו שהיא נקבה בריאה, וכיון שכן יש לחוש שמא נקבה בעור וחזרה ונדחקה ואעפ"י שהיא עכשיו בתוך הריאה ורחוקה מן הקרום, אבל כשהיא שלימה כיון דריאה אפשר לה בבדיקה בין קופה לגאו בין קופה לבר מכשירנן לה, דבדיקת ריאה בדיקה מעליתא היא וכדאי לסמוך עליה. ואם כדברי החכם הזה שהוא סבור דנקיבת סמפון פוסל בריאה ואפילו לאחר שמובלע בה בשנקב לחברו, היאך אנו מכשירין בשלמה ואפילו בבדיקה ואפילו נמצאת המחט בבשר הריאה, למה אין אנו חוששין שמא נקבה הסמפון לחברו ועכשו נדחקה והיא בבשר הריאה, כשם שאנו חוששין לה בין קופה לבר לקופה לגאו ואע"ג דליכא למיחש לה דאתאי מעלמא חוששין שמא נקבה בקרום הריאה וחזרה ונדחקה ועכשו היא בתוך הריאה, אלא הא מלתא ליתא כלל, אלא כל שבתוך הריאה לית בה טרפות כלל אמסקנא דשמעתא אלא למאי דסלקא דעתין מעיקרא, והכי פירושא הם הכשירו שידעו מאי זה טעם הכשירו אנו מאי זה טעם נכשיר דילמא אי איתא לריאה קמן הות מינקבא, ומקשינן טעמא דליתא קמן הא איתא קמן ובדקינן לה ולא מינקבא כשרה והא אמר רב נחמן האי סימפונא דריאה דאינקיב לחבריה טרפה, והיינו דאמר רב נחמן בגמ' (מ"ה, ב') תלתא קני הוו חד פריש לריאה ודיניה כריאה, ולא אתמרא דרב נחמן בדוכתא אחרינא, וקס"ד (דעתיה) דדיניה כריאה אפילו לאחר שמובלע בה, וכיון דכן אמאי לא חיישינן דילמא אינקיב, ומהדרינן ההוא ניקב לחברו אתמר, פי' ממקום שמתפצל ועד מקום שמתחבר ומובלע בריאה והיינו לחברו דהא תלתא קני הוו, ואתא למימר דאפילו בהתחלת פיצולו שדבוק עם חברו, אבל לאחר שמובלע בריאה אין בו טרפות כלל. וראיה ברורה לזה הא דאמרינן (מ"ז, ב') בריאה שנשפכה כקיתון דאכשרה רבא והוא דקיימי סימפונהא והיכי עבדינן מייתינן צעא דקוניא ומותבינן לה בגווה אי אית בה שורייקי חיוורי טרפה ואי לא כשרה, ואמאי לא חיישינן דילמא אינקיב סימפון הריאה חד לחבריה, אי נמי אפילו שלא לחבריה, דכל שנשפכה כקיתון ליכא דמגין עליה, דמוגלא לא סתמא, אלא ודאי כל בתוך הריאה ליכא טרפות כלל בנקב. ואף לחכם הזה הוקשה זה ולא העלה בידו כלום. והעיקר כמו שכתבנו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם אמר רב נחמן האי סמפונא דריאה דאנקיב טרפה ואוקימנא בניקב לחברו לפי שחברו וכו'. אמר המחבר תמיה אני איך אהב סברות זרות, ולא מצאתי בכל מה שכתב כאן רק שגיאות. והקלה שבהן הוא מה שכתב כאן כמה פעמים שאין לאחר שמובלע בריאה שום טרפות, והנה בין עיניו דקיימי סמפונהא. ואף הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו, ה"ח) שקנה הכבד שאמרו הם המזרקים שבהם הדם מתבשל ואם נקב האחד מהם טרפה, ואעפ"י שהפריז הרב כאן את המדה, מ"מ אתה שומע מדבריו שאף נקיבה פוסלת בסמפונות שבתוך הריאה. ועוד כי מה שלא נבלע בריאה לא נקרא בשום מקום סמפון אלא קנה קנה הלב, קנה הריאה, קנה הכבד, וכל שנבלעו בתוכן קרוי סמפון, כמו ששנינו (מ"ב, א') הריאה שנקבה או שחסרה, ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות; מחט שנמצאת בריאה, ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשרי, סמפונא נקט ואתא (מ"ח, ב'); ההוא מחטא דאשתכח בסמפונא רבא (שם); התם לבית הסמפונות קתני, לדוכתא דשפכי סמפונות כלהו (מ"ה, ב'). וכן במקומות אחרים. ועד שלא נבלעו בתוכן קרויים קנים תלתא קני הוו, חד פריש לליבא וחד (פרישי) [פריש] לריאה וחד פריש לכבדא (שם). ועוד דאם איתא דמאי דמקשו והאמר רב נחמן האי סמפונא דריאה דאינקיב טרפה, היינו מאי דקאמר תלתא קני הוו דריאה כריאה, למה להו דשינו בלשונם, לימא והאמר רב נחמן תלתא קני הוו דריאה כריאה. ועוד דההיא דתלתא קני אמימר אמרה משמיה דרב נחמן, וא"כ הוה להו למימר והאמר אמימר משמיה דרב נחמן, שזו שיטה בגמרא שאין חוסמין את האומר ולעולם אומרים אותה משמו ואפילו ספיקי דגברי אמרי (י"ח, ב'). ומה שאמר דהיינו קנה הריאה דאמר רב נחמן דלא אשכחן דאמרה רב נחמן בדוכתא אחרינא, כ"ש שהן דברי הבאי, וכי כל מקום שאמרו בגמרא והא אמר ר' פלוני מקום ידוע יש לו, זו תינוקות של בית רבן יודעין אותה שרוב מה שיש מן המין הזה בגמרא הם דברים שלא נודע מקומם אלא עכשיו שאמרום. ועוד שאילו כמו שאמר שהמקשה בודאי היה סבור דההיא דרב נחמן דהיינו קנה הריאה לאחר שנבלע בבשר הריאה קאמר, ומי שתירץ קאמר ליה דלאו לאחר שנבלע בבשר אלא הקנה קודם שיבלע בבשר, איך הפך הדבר בלשון חתום כל כך ואמר ההיא דאינקיב לחברו איתמר, דמשמע שלא השיב לו אלא שאין הדבר נאמר אלא בניקב לחבירו הא שלא לחברו כשרה, אבל להפך את הדבר לגמרי ולומר שלא אמרה רב נחמן בסמפון שבפנים אלא בקנה שבחוץ, אינו במשמע דברים אלו כלל, והכי הוה ליה למימר ההיא בקנה הריאה קודם שיבלע בריאה איתמר. ועוד למה ליה למימר ניקב לחבירו איתמר, דאי משום דאתי לאשמעינן דאפילו נקב במקום שמתפצל טרפה, אין זה מקומו ואין כאן מקום למה שלא היתה שאלה אלא למה שהיתה שאלה, דהיינו למימר ליה דבקנה קודם שיבלע בבשר איתמר. סוף דבר כל מה שכתב כאן אין בו מתום. גם מה שחשב לקושיא אם איתא דאי אינקיב מבפנים לחבירו טרפה, למה לא נחוש לו כדרך שאנו חוששין שמא נקב עור הריאה וחזר המחט לאחור, ועלה לו תירוץ בזה שאין טרפות בתוך הריאה כלל. גם זה הבל, דלדבריו אפילו היא לפנינו שלמה ועולה בנפיחה נחוש שמא ניקבה ונדחקה וחזרה לאחור ועלה עליה קרום, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. אלא מאי אית לך למימר דרבנן טרופאי אמרי כיון שאין דרך קנה לבלוע אנו חוששין שמא מבחוץ נכנסה ונקבה, ולפיכך אמר נפיחה אינה מצלת דדילמא קרום עלה עליה, ורבנן דמכשרי סברי כיון דנמצאת שלמה אנו תולין להכשיר ונעמידנה על חזקתה ונאמר שדרך קנה נבלעה, אבל כל שאי אפשר לבדקה ואין דרך קנה לבלוע בהדיא חוששין לה, אבל כיון שנכנסה כאן דרך קנה סתמא תולין להקל שלא נקב סמפון לחברו, ולפי שהיה המקשה סבור דרב נחמן בכל סמפון קאמר היה בדין להקשות כן שהרי נמצאת מחט בבשר הריאה, ואעפ"י שאתה תולה להקל לומר דרך סמפון הריאה נכנסה מ"מ על כרחנו יש לנו לומר שנקב אחד מן הסמפונות והרי היא טרפה לפניך, והשיב דההיא לאו בכל מקום הסמפונות איתמר אלא בשנקב לחברו במקום שמתפצל זה מזה שהוא מקום קשה ואינו מגין. וכן מפורש מבואר בפירושי רש"י ז"ל כלשון הזה שכתבתי. וריאה שנשפכה כקיתון דמכשרינן ולא חיישינן שמא ניקב הסמפון לחברו, כבר הקשה ותירץ בחבור דהתם לנקב לא חיישינן, דכיון שהגיע להפסד גדול כזה, אם איתא דמטי לקותא לסמפונות איפרוקי הוו מפרקי וידיע במנא, הילכך כל דליכא במנא שורייקי חוורי חזקה לא לקו ולא נקבו. ועל כרחין אית לן למימר הכי, דהא קאמר (והא) [והוא] דקיימי סמפונהא, אלמא לא מכשרא עד דקיימי כל סמפונהא, ומנא לן דלא לקה חד מינייהו, אלא ודאי כדאמרן. ומי שאמר שהמחבר נתפש בזו, קורא אני עליו הפח (נשאר) [נשבר] ואנחנו נמלטנו.
<h2>דף נ.</h2>
חלחולת שניקבה במשהו כדקין. והני מילי שלא במקום הדבק אבל במקום הדבק לא, דגרסינן התם אמר זעירי חלוחלת שניקבה כשירה הואיל ויריכים מעמידין אותה. ואסיקנא הכי אמר רב נחמן מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר, והוא שנשתייר בו כדי תפיסה. וכמה כדי תפיסה, אמר אביי כמלוא בטדא בתורא. ופרש"י ז"ל מלוא ארבע אצבעות. וכן פי' בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ולבהמה דקה לפי שיעור זה. ושלא במקום הדבק במשהו, דאמר ר' אלעזר אמר ר' יוחנן שלא במקום הדבק במשהו. והלכה כרב נחמן במקום הדבק. והלכה כר' יוחנן שלא במקום הדבק, דהא ליכא מאן דפליג עליה בהא. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. אמר זעירי חלוחלת שניקבה כשרה הואיל ויריכים מעמידין אותה. וכמה, א"ר אלעא א"ר יוחנן מקום הדבק ברובו, שלא במקום הדבק במשהו. ואסיקנא מקום הדבק אפילו ניטל כלו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה. וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא. ויש שפרשו אצבע. ויש שפי' שתי אצבעות. וכתב המחבר דהלכה כר' יוחנן בשלא מקום הדבק דשיעורו במשהו. עד כאן. וקשיא עליה דא"כ דזעירי היכא, אם במקום הדבק הא אמרת במשהו. ונראין דברי האומר דג' מקומות הם שלא במקום הדבק אפילו במשהו אסורה, במקום הדבק אפילו נטל כלו כשר, והוא שנשתייר בו כדי תפיסת יד, ואותו תפיסת יד ברובו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם אמר זעירי חלוחלת שנקבה כשרה הואיל וירכים מעמידין אותה וכו'. אמר הכותב מאן יהיב לן גברא דמברך לן ולשמעינן מאי קאמר, שהרי המחבר פסק כר' יוחנן שלא במקום הדבק במשהו, ואף הוא מודה בכך ואינו יכול לחלוק; ובמקום הדבק כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסת יד, ואף הוא צריך להודות והודה; וגרגיר מלח ששם בו ואמר ואותו תפיסת יד ברובו, לא ידעינן מאי, שהרי א"א למצוא כאן אלא שתי מדות מקום הדבק ושלא במקום הדבק, ובגמ' לא נאמרו אלא שתי מדות אלו, ואל השלישית לא בא שאינה נמצאת. שאילו נתכוון לומר שאפילו לא נשתייר באותו (בשרא) [בטדא] אלא רוב נקיט, אם כן רב נחמן שלשה חלוקין היה לו לומר, ולימא מקום הדבק אפילו כולו והוא שנשתייר כדי תפיסת יד, ואותו תפיסת יד ברובו, ושלא במקום הדבק במשהו. ועוד שהקושיא שלו אינה אלא דזעירי היכא, והשתא נמי היכא, דאי אמרת דניקבה דקאמר זעירי דוקא ניקבה, היכא, דאי במקום הדבק אפילו ניטל כלו, דר' יוחנן ורב נחמן לא פליגי אדזעירי אלא פרושי בעלמא הוא דקא מפרשי, מדקאמרינן עלה וכמה אמר ר' אילעא אמר ר' יוחנן מקום הדבק ברובו, אלא על כרחנו לניטל קרי זעירא ניקבה, ור' יוחנן אמר דבמקום הדבק דוקא רובו ולא כלו, ורב נחמן אמר דאפילו כולו, ובלבד שנשתייר במקום הדבק כדי תפיסת יד. ואולי הוא היה האומר הא', ומשום צניעות כסה ולא הזכיר שמו.
<h2>דף נב:</h2>
ובשר החופה את רוב הכרס, פרש"י ז"ל לא שנקרע רוב בשר זה אלא משנקרע רוב מה שחופה ממנו רוב הכרס. והר"ם במז"ל (פ"ט, ה"ה) כתב דלא בעינן שיקרע אותו הרוב קרע מפולש כדי שיראה ממנו הכרס אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טריפה. ונראה לי שהזקיקו לפרש כן לפי שזה מן הקרועין, ואם נקרע עד שנפסק ועבר מעבר אל עבר מה בין קרועין לפסוקין. ומצאנו קרע שאינו מעבר אל עבר (גיטין ט', ב') עדים שאינן יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק. ואינו מחוור בעיני, שאם כן היה להם לפרש כמה ינטל מעובי בשרו שיטרף בכך. ואם תאמר ברוב עוביו היה להם לפרש. ועוד אם לא נקרע לגמרי מעבר אל עבר היאך שייך למימר ביה דעייל תלתא קשוואתא בדוחקא או ברווחא. ועוד מאי נקדרה כסלע, דלשון קדירה אינו אלא לשון נקיבה. ועוד (נ"ב, ב') רב אשי דבעי גבי בשר החופה את רוב הכרס, ברוב קרוע או ברוב נטול, הוה ליה למיבעי ברוב קרוע או ברוב פסוק, דכיון דשמואל לא הזכיר קרע מה ראה הוא לומר דשמואל אפילו בשלא נפסק אוסר. אלא ודאי מסתברא דקרוע נמי בשנקרע עד שנראה ממנו הכרס קאמר, ושמואל לפי שלא פירש דבריו שאל רב אשי שמא לא אסר בקרע לבד עד שינטל לגמרי שיהא בו חסרון. ואם תאמר אם כן מה בין קרועין לפסוקין, פסוקה משמע שנפסקה כולה או רובה, והיינו גרגרת והיינו חוט השדרה, אבל כרס החיצונה אפילו נקרע קצתה בטפח ואפילו בגדולה טריפה, וכן בשר החופה את רוב הכרס אע"פ שלא נקרע מכולו אלא רוב מה שהוא כנגד הכרס, אע"פ שהוא חלק מועט מגופו של בשר זה טריפה, ולפיכך לא מנו אותו בפסוקין ומנאוהו בקרועין. כך נראה לי. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. ובענין הכרס הפנימית שנקב או שנקרע רוב החיצונה כתב המחבר מה בין קרועין לפסוקין. עד כאן. ונראה לומר דלשון פסוקין שייך בדברים ארוכין (ומשופין) [ומשוכין] ורחבן מועט כמו גרגרת וחוט השדרה, אבל בדבר רחב הרבה כעין כרס לא שייך לשון הפסק אלא לשון קריעה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בענין כרס הפנימי שנקב או שנקרע רוב החיצונה כו'. אמר הכותב הנה גט ושטר חוב שרחבן מועט ואמר בהן (ב"ב קס"ח, ב') נקרע או נטשטש, נקרע קרע ב"ד. והמחבר כתב מה שכתב מתוך הפלפול לפרש דברי הר"מ ב"מ ז"ל, ולא יהא תועלת בכתוב הדברים כהוייתן כאן כי כבר נתפרשו ונתבארו בחבור. וכל מי שיעמוד על דבריו ועל דברי המחבר ידע מה בין זה לזה.
<h2>דף נג.</h2>
ומפני שלא הזכירו במשנתינו אלא זאב וארי ואפילו הכי פרישו בגמ' דיש לשאר החיות דריסה, שאלו אם לשאר עופות טמאין דריסה או לא, ואמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן שאר עופות טמאין יש להם דריסה. ואקשינן והא תנן ודרוסת הנץ, כלומר דמשמע דדווקא נץ הוא דאית ליה דריסה הא שאר עופות טמאין לא. [ולאו דוקא נץ קאמר אלא רישא דמתני' נקט והכי קאמר והא תנן ודרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס דהיינו אוסטור בעוף הגס, הא שאר עופות טמאין לא]. ופריק לא קשיא, נץ בדרב מיניה, כלומר ולעולם בעוף הדק דהא קתני במתני' דרוסת הנץ בעוף הדק, שאר עופות טמאין שאינן גסין כגס בדכוותיהו, אבל בדרב מינייהו אפילו בעוף הדק לא. והוא הדין לאוסטור דבדרב מיניה דריס, אבל שאר עופות טמאין הגסין בגוף כמותו או למעלה ממנו בדכוותיהו אבל בדרב מינייהו לא. אי נמי נץ בדכוותיה ושאר עופות טמאין בדזוטרי מיניהו. וכן הדין באוסטור בדכוותיה ושאר עופות טמאין דכוותיה או שלמעלה ממנו דווקא בדזוטרי מיניהו. והילכתא נץ בדרב מיניה והוא הדין לכל שלמעלה מן הנץ. וכן הדין לגס וכל שלמעלה ממנו, דהא אמר רב בעופות מן הנץ ולמעלה. שאר עופות טמאין בדכוותייהו, כלומר שאר עופות קטנים מן הנץ או שכמותו בעוף הדק, ואי נמי עופות גסים כאוסטור בעוף הגס. והילכך לפי פירוש זה שאנו מפרשין גס אוסטור, אין לשאר עופות טמאין דריסה בדרב מינייהו ואע"פ שהם גסים מן הנץ. ואם כן פלקון שהוא למטה מן האוסטור אין לו דריסה בגרואה ולא באוסטרדה, שהרי אלו גסים הם מן הפלקון. ומיהו ראיתי בערוך שכתב יש מי שפירש גס ינשוף, ויש מי שפירש פלקון. ומיהו הנשר יש לו דריסה בכל, שהרי גסה היא מן האוסטור וכל שלמעלה מן האוסטור יש לו דריסה בכל העופות כאוסטור. אבל לפי הפירוש השני שכתבנו דגס אינו אוסטור אלא גס מן הנץ קאמר, אף הפלקון יש לו דריסה בכל, שהרי הוא גס לגבי נץ. וכבר כתבתי למעלה שהפירוש האחר נראה לי יותר שהגס היינו אוסטור. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. וכן מה שכתב שאר עופות טמאין קטנים מן הנץ או שכמותו יש להן דריסה בעוף הדק, אינו נכון. דהא אמרינן בעופות מן הנץ ולמעלה, ומאי אתא למעוטי, ודאי קטנים מן הנץ, כי היכי דאמרינן בבהמה מן הזאב ולמעלה, ואתא למעוטי למטה מן הזאב כגון חתול, ולמעוטינהו לגמרי אתא, דאי למעוטי הנהו דרברביה מיניהו, אי נמי דכותיהו, הא אפילו בשאר עופות טמאין בגדולים מן הנץ אין להם דריסה בדרברביה מיניהו אלא בדכותיהו, אלא ודאי למעוטינהו לגמרי אתא. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם וכן מה שכתב שאר עופות טמאין קטנים מן הנץ או שכמותן יש להם דריסה בעוף הדק, אינו נכון דהא אמרינן בעופות [וכו']. אמר הכותב תמה אני מי שראה מאורות ההלכה מימיו היאך אומר דברים כאלו וכל שכן שיכתבם על ספר. ועתה ראה כמה יש מן התמיהות והשבושין בזה. הראשון שהוא מפרש מלבו הא דאיבעיא להו שאר עופות טמאין מאי, דוקא בעופות גדולים מן הנץ, ומי הגיד לו זה ואיזו ראיה יש לו על זה. ואי משום דאמר רב יהודה אומר רב בעופות מן הנץ ולמעלה, אם השואל היה יודע דברי רב יהודה וסומך עליהם, מה ישאל עוד שאר עופות טמאין למעלה מן הנץ יש להם דריסה או לא, והלא כבר אמר רב יהודה דיש להן דריסה. ועוד דאם כן מאי קא מקשה בהא ממתניתין דדרוסת הנץ ולא אקשי ליה אדברי רב יהודה. ועוד אי בלמעלה מן הנץ קא מבעיא ליה מאי קא מקשה מדרוסת הנץ מדרוסת הגס היה לו להקשות, כי מנץ אין קושיא דדילמא נץ וכל שכן כל שלמעלה ממנו, אבל מדרוסת הגס בעוף הגס הוה ליה לאקשויי ולומר דכיון דאהדר ליה יש להן דריסה הוה במשמע בגס דכותייהו והילכך מתני' דלא אשכח דריסה בגס אלא מן הגס ההיא הוה ליה לאייתויי. ועוד מה זו ראיה שהביא מזאב שאמר רב יהודה בבהמה מן הזאב ולמעלה, וכתב דאתא למעוטי מן הזאב ולמטה כגון חתול ולמעוטי לגמרי, וקא אמרינן דלחתול יש דריסה בגדיים וטלאים, ואף רב יהודה אפשר דאית ליה הכי, דמאי דקאמר מן הזאב ולמעלה בגסה קאמר ור' יהודה מפלג פליג את"ק, ור' בנימין בר יפת אדרב לא רמי דלא רמינן גברא אגברא, (וכל שכן אם) [וכיון שכן גם] בנץ לאו למעוטי מניה ולמטה לגמרי, אלא נץ בדרב מיניה ושאר עופות בדכותייהו, בין גדול מן הנץ בין קטן מן הנץ, וכלישנא קמא דאמרינן התם לא קשיא נץ בדרב מניה ושאר עופות טמאין בדכותייהו. ואפילו ללישנא בתרא הא בדזוטרי מנייהו אית להו דריסה. והוא שהביא ראיה מזאב, אדרבה מניה שמעינן לעופות טמאין דאית להו דריסה ואפילו למטה מן הנץ, ולפי שאמרו דחתול אית ליה דריסה אף בבהמה וזאב לאו דוקא אלא באמרי רברבי אבל למטה מאמרי רברבי אית דריסה אף לחתול אע"ג דלמטה מן הזאב, היא הגורמת לשאול אם בשאר עופות טמאין דלמטה מן הנץ כן. והיינו דבעי לה בעופות ולא בעי לה בשאר חיות דלמטה מן הזאב. והעומד על דברי החבור יראה משם מה שדקדק המחבר ופסק מתוך דברי הגאונים להלכה. גם מדברי הרמב"ן ז"ל נראה כן, שכן כתב וביאר עופות טמאין יש להן דריסה בדכותייהו אפילו גס לגס ואין צריך לומר דק לדק או גס לדק. ע"כ.
ולענין ספק דרוסה פליגי בה רב ושמואל, דאיתמר רב אמר אין חוששין לספק דרוסה ושמואל אמר חוששין. דכולי עלמא ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, דתולין להקל. וטעמא דמילתא משום דרובא דאורייתא ורוב בהמות כשירות הן. ומיהו מסתברא לן דדווקא בדאיכא קמן כלבא ושונרא, הא ליתנהו קמן במצוי תלינן, אי כלבא [יותר מצוי תלינן בכלבא ואי שונרא יותר מצוי תלינן בשונרא. והראיה (נ"ג, ב') מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי ואזל לבי קני ונפק כי ממסמס קועיה דמא, ואמר רב אשי לאו מי אמר רבא ספק כלבא] ספק שונרא אימר כלבא, הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. ואם איתא דאפילו בשאין לפנינו מי שאנו יכולין לתלות בו להקל אפילו הכי תולין להקל, מאי קאמר מי לא אמר רבא הכא נמי, דאטו רבא בכלבא ושונרא תלי טעמיה, הא לא אמר אלא משום דתולין לעולם להקל מן הסתם, ומאי הכא נמי דקאמר, היא היא. אלא ודאי הכי קאמר מי לא אמר רבא בדאיכא כלבא ושונרא דתולין בכלבא דבקמן, הכא נמי תלינן בקני דבקמן ואע"ג דאיכא נמי שונרא, דקני נמי עבידא אווזא להתחכך בהו ומבעא דמא. ובהא נמי ניחא לי עובדא דבר אווזא דהוה בי רבא דאתא כי ממסמס קועיה דמא, כדאיתא בפרק השוחט (כ"ח, א'), ואמר רבא היכי ליעביד נישחטיה, וושט אין לו בדיקה מבחוץ, ואפילו למאן דאמר דלא אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא לספק דרוסה וכדאמרן בריש פרק אלו טריפות (מ"ג, א') חיצון אדום למאי נפקא מינה לספק דרוסה, אבל לעניין נקב יש לו בדיקה אפילו מבחוץ, דהתם כיון דלא הוה קמיה כלבא ולא קני למיתלי בהו, ושונרא שכיחא, תלינן בהו להחמיר, דבמצוי תלינן. וכן נראה לי גם מדברי הר"ם במז"ל ומדברי ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל שכתב בתשובה. והא דאמרינן אימר כלבא, נפקא מינה דאינו צריך לבדוק אלא באותו מקום בלבד שנמצאת המכה, ואילו תלינן בשונרא היה צריך לבדוק מכפא דמוחא ועד אטמא משום ספק דרוסה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. והא דאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, כתב המחבר דדוקא בדאיכא קמן כלבא ושונרא, הא ליתנהו קמן הי מניהו דליהוי מצוי יותר תולין בו כו'. ואנו לא כך קבלנו, דודאי מלתא דרבא אפילו בשאינו מצוי קאמר דתולין בכל דבר שאיפשר, דודאי שונרא וכלבא אפילו איתנהו קמן לא שכיח כלבא כשונרא, ולא תלינן בשונרא משום דדריסה מלתא אחריתי היא ואין תולין בה כל היכא דאפשר בדבר אחר ואפילו בשאינו מצוי. ותולין בו בין להקל בין להחמיר, וזמנין דהוי לחומרא כגון בבהמה דאי תלינן בדבר אחר אי אפשר לשוחטה דלמא במקום נקב שחיט ואי תלינן בדריסה יש לה בדיקה אחר שחיטה דזיהרא מינכר, אלא דלא תלינן בדריסה לעולם אלא בדבר אחר כל היכא דאיפשר. ורב אשי היא גופא אתא לאשמועינן דלאו משום דשכיח האי כי האי אלא משום דלא תלינן בדריסה כל היכא דאפשר, וכיון דכן נילף מינה דתלינן בקנה אע"ג דדבר רחוק יותר מן הכלב, דעקר טעמא דרבא משום דלא תלינן בדריסה, דאי לא לא תלינן בכלבא דטפי שכיח שונרא לאיגרויי ולמימחי מכלבא. והא דאמרינן בריש אלו טרפות חיצון אדום למאי נפקא מינה לספק דרוסה, הוא הדין לספק נקב אלא חדא מיניהו נקט. וכן עקר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם הא דאמרינן ספק כלבא ספק שונרא וכו'. אמר הכותב ומה למחבר אם הוא לא קבל כך, והמחבר יודע באמת כן כאמרו כי הוא לא קבל כן, והמחבר מקום הניחו לו להתגדר בו והוציא הדברים מתוך פלפול כמו שכתוב בחבור. והאמת אהוב ומורה על עצמו.
ספק עאל ספק לא עאל אימור לא עאל. פי' אפילו שמענו אותן שהן מקרקרין, דאי לא מאי קאמר אימור לא עאל, דהא אפילו כי עאל נמי ואיהו שותק ואינהו שתקן לא חיישינן דאימר שלמא עבוד. עאל ויתיב בינייהו איהו שתיק ואינהו שתקן אימר שלמא הוא דעבוד. קטע רישא דחד מיניהו אימר נח רוגזיה. איהו צווח ואינהו מקרקרן אימור בעותי הוא דקא מבעתי אהדדי. כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן, מר סבר אזוקי מזיק להו ומר סבר מחמת ביעתותיה הוא דמקרקרן. וקיימא לן כשמואל בהא, דהא אמימר אמר כוותיה, דגרסינן התם אמר אמימר הילכתא חוששין לספק דרוסה. אמר ליה רב אשי לאמימר הא דרב מאי, אמר ליה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. והא דאמרינן קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזיה, דווקא קטע קאמר אבל דרס חדא מינייהו לא, דאדרבה כל שדרס וברחה מידו רגיז טפי, ומצלת עצמה כמצלת מאחרים דמיא, ובכי הא אמר בר' אף במקום שאמרו אין דריסה במקום שיש מצילין יש דריסה. הא דאמרינן דבאיהו שתיק ואינהו מקרקרן, נראה דדווקא כשהן במקום צר שאינן יכולות לברוח מפניו, אבל היכא דעאל ביניהו והן רועות במרחב שיכולות לברוח ממנו אפילו איהו שתיק ואינהו מקרקרן לא חיישינן להו, דמחמת ביעתותיה הוא דמקרקרן ואימר רדף אחריהן ולא השיגן. וכן מצאתי לרב בעל התרומות ז"ל מעשים בכל יום וחתול נכנס בלול של תרנגולין ואין חוששין לו. והרב בעל התרומות נתן טעם לדבר, שאין החתול דורס אלא במקום שיש מצילין אבל בזמן שאין מצילין לא. ואינו מחוור כלל, דבגמ' לא משמע הכין, ועוד דהא דאמרינן בגמ' ספק עאל ספק לא עאל אספק כלבא ספק שונרא קאי. ואיפשר דחתולין שלנו בני תרבות עם התרנגולין הן וגדילין הן עמהם בבית ולפיכך אם לא ראינוהו רודף ומכה אין חוששין לו. ודחוק הוא. ובעל נפש יחוש לעצמו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. עוד כתב והא דאמרינן קטע רישיה דחד מיניהו אימר נח רוגזיה, דוקא קטע אבל דרס חד מיניהו לא. עד כאן. ונכון הוא. עוד יש לי להוסיף דדוקא במקום שהוא יכול עליהם אבל במקום שאינו יכול עליהם כגון כלוב של עופות לא ניח רוגזיה בהכי אדרבה אוסופי קא מוסיף. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם והא דאמרינן קטע רישיה דחד מנייהו כו', ונכון הוא כו'. אמר הכותב אם (כאן) [כן] לא היו שותקין מזה בגמ' כדי להפריש מן האיסור.
<h2>דף נג:</h2>
ולעניין ספק דרוסה אם מותר למוכרה לגוי חיה או להניחה לנפשה, אסור, דכל דבר שרגיל ישראל לקנות מגוי אסור למוכרו לגוי שמא יחזור וימכרנה לישראל, וכדאמרינן (פסחים מ', ב') בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי. וכן אסור להניחו לנפשו חי שמא יצודנו ישראל והוא לא ידע, וכדאמרינן (קידושין נ"ז, ב') גבי צפור מצורע המשולחת דשרי, דאי לא לא היתה התורה מצווה לשלחה, דלא אמרה תורה שלח לתקלה. וגרסינן נמי בפרק אלו טריפות (נ"ג, ב') ההוא שרפכא דספק דרוסות דאתא לקמיה דרב שדריה לקמיה דשמואל חנקינהו שמואל ושדנהו בנהרא. ואמרינן אמאי חנקינהו לישדינהו כי לא חניקן, פרחן וסלקן. וליזבנינהו לגוים, דילמא אתי לזבונינהו לישראל. ולישהינהו שנים עשר חודש, אתי בהו לידי תקלה, כלומר שמא יכשל באחד מהם כיון שהיו הרבה. וליחנקינהו ולישדינהו באשפה אי נמי נתבינהו לגוים, למיא למה לי. ופריקו לפרסומי מילתא דאיסורא. ואם תאמר ליבדקינהו. נראה לי דהא נמי לפרסומי מילתא דאיסורא, דכיון דרב לא חייש לספק דרוסה והילכתא בעלמא כרב באיסורי, כדי לפרסם ולהוציא מלבן של תלמידים שלא יקבעו הלכה כרב לא רצה לבדקן. ואל יקשה בעיניך לומר היאך לא חשש להפסד ממונן של בעלים, דאם כן אף אנו נאמר למיא למה לי, ליחניקינהו וליזבנינהו לגוים משום הפסד ממונן של בעלים, אלא למיגדר מילתא דאיסורא לא חש להפסד ממון. ורש"י ז"ל פירש מפני שהעופות היו דקין ומרובין חשש שמא יטעה באחת מהן מפני הטורח. אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר. [וכתב כי זה נראה לו. ובתשובת הראשונים ז"ל משום דהני עופות איידי דקטיני לא מינכרא אדמימות עלייהו. מ"מ מדבריהם ומדברי רש"י ז"ל נלמוד דדרוסת הנץ אין לה בדיקה, דזיהריה לא מינכר]. וכן עופות קטנים אין להם בדיקה, שאין אדמימות ניכרת בהן. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. עוד כתב בהא דאמרינן בההוא שרפכא דספק דרוסות דאתאי לקמיה דרב כו', ותירץ דלפרסומי מלתא דאיסורא וכי האי גונא אמרינן בגמ'. עד כאן. ולדידי לא שמיעא לי, דנהי דאמרינן לה בגמ' גבי הפסד מועט אההיא דפרכינן ואמאי ליחנקינהו וליתבינהו לכלבים או לנכרים, אבל היכא דאפשר לאכשורינהו וליפסדינהו, חס ושלום והא ודאי בורכא. אבל תיובתא לא חזינא וקושיא מעיקרא ליתה, דודאי הכי הוה דבדקינהו ואשכח בהו אודם במקום האוסר מספק, והיינו לדידיה דחייש לספק דרוסה דאלו למאן דלא חייש האדים הבשר אין בכך כלום שכן בעופות המותרין אם האדים הבשר לא קפדינן. והאי דלא אמרוה בהדיא משום דלאו אהא הוא דאתינן אלא למימר דרב הדר ביה לגבי שמואל, ולהכי אייתי ליה לעובדא בלישנא קיטא והכי קאמר שדרינהו רב לקמיה דשמואל דמורי בהו לאסור ושמואל בדקינהו ואסרינהו וחנקינהו ושדנהו בנהרא. והמחבר הרבה לכתוב בזה וא"צ. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בהא דאמרינן בההוא שרפכא דספק דרוסות דאתא לקמיה דרב כו'. אמר הכותב כמה חסיד האי גברא דחייש להפסד ממונן של ישראל, והמחבר כבר כתב שם בחבורו בלשון הזה ואל יקשה בעיניך לומר היאך לא חשש להפסד ממונן של בעלים, דא"כ אף אנו נאמר למיא למה לי, ליחנקינהו ולזבנינהו לנכרים משום הפסד ממונן של ישראל, אלא משום מיגדר מילתא דאיסורא לא חש להפסד ממון. ע"כ. ודברים אלו דברים של טעם הם, וביתר מזה עשו משום מיגדר מילתא וכדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (צ', ב') בין בממון בין בנפשות. ועוד דאי משום הפסד ממון מה לי הפסד מועט מה לי הפסד מרובה, דאפילו להפסד מועט חיישינן. עוד אמר שהקושיא מעיקרא ליתא וליכא לא קושיא ולא תיובתא, דודאי הכי הוה דבדקינהו ואשכח (בהאי) [בהו] אודם במקום האוסר מספק, והיינו לדידיה דחייש לספק דרוסה דאלו למאן דלא חייש האדים הבשר אין בכך כלום, והאי דלא אמרוה בהדיא משום דלאו אהא הוא דאתינן אלא למימר דרב הדר ביה ולהכי אייתי לה לעובדא בלישנא קיטא וה"ק שדרינהו רב לקמיה דשמואל דמורי בהו לאיסורא ושמואל בדיקנהו ואסרינהו וחנקינהו ושדנהו בנהרא. ע"כ. וכמה גדול כחו של זה, שרש"י ז"ל ורבותינו הצרפתים והרב בעל ההלכות והגאונים ז"ל עמדו עליה ונעשו עליה תירוצין והוא מצא מקום שאין שם לא תיובתא ולא קושיא ופירש בו ענין שכל השומע יצחק לו כי שמואל בדק ומצאן (איסורין) [אסורין], ולמה לא גלה זה בהלכה, ואם לא הביאו כאן אלא לומר דרב הדר ביה מ"מ הוה להו למימר [כי] אורחייהו קושטא דמלתא ונימא שדרינהו לקמיה דשמואל ובדקינהו וחנקינהו, שדברי האמוראין לפרש הם באים ולא לסתום. ועוד שהאדמה מבחוץ כנגד בני מעיים אין אוסרין עליה מיד, אלא כל שלא האדים מבחוץ כשרה ואם האדים מבחוץ בודקין מבפנים כנגד אותו חלל ואם האדים מבפנים כנגד החלל טרפה, דכל שעבר זיהרא בפנים חוששין שמא הגיע לאברים הפנימיים וישרפם, אבל אם לא עבר מבפנים כשרה. וכן נראה מדברי קצת מן המפרשים שאמרו שמפני זה לא בדקן שמואל, שהעופות הקטנים אדומים מבפנים ואין אדמימות זיהרא ניכר בהם. ותדע דהא אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחלל ובדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, מדקאמר עד שיאדים משמע ודאי דאין חוששין עד שיאדים ממש כנגד בני מעיים כלומר מבפנים, דאי לא לימא ובדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעיים, אלא בין בקוץ בין בדרוסה בעינן שיעברו לחלל אלא שבקוץ בנקיבה ובדרוסה בהאדמה. וזה ברור. והיינו נמי דאמרינן וסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן, כלומר דכנגד כל החלל טרפה כל שהאדים בשר מבפנים כנגד בני מעיים אבל סימנין קשים הם אצל הארס ואין אוסרין עד שנראה שהאדימו הם עצמם. ואם כן שמואל למה אסרם בהאדמת בשר מבחוץ לבדיקינהו מבפנים. ומי שעומד על דברים אלו ידע ויכיר האמת.
<h2>דף נד.</h2>
יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן ויתיב וקאמר דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל, אמר ליה האלהים מורה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא. (נ"ג, ב') אמר רב נחמן בקוץ עד שתינקב לחלל, בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיין, פי' בקוץ אינו אסור עד שיקוב לחלל, אבל בדרוסה אע"פ שלא נקבה צפורן לחלל אם האדים בשר מבפנים [כנגד בני מעיין טרפה, שהארס מפעפע ונדבק בבני מעיין ונוקבן. וכי היכי דבדרוסה] כל שהאדים בשר כנגד בני מעיים טריפה ואין לה בדיקה, בקוץ נמי משניקב לחלל טריפה ואין לה בדיקה, חוששין שמא ניקב אחד מכל האיברים הפנימיים שנקובתן במשהו ואי איפשר לבדקם כיון שאין חשש הנקב במקום ידוע. ויש מי שהורה דבבדיקה סגי. ואינו מחוור. רב כהנא מתני בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים ובסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן, כלומר שיאדימו סימנין עצמן מצד פנימי שבהן. ותדע (מ"ג, ב') מההיא ספק דרוסה דאתיא לקמיה דרבה ובדיק לה מבחוץ, אמר ליה אביי והא מר הוא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ, אפכה ואשכח ביה תרי קורטי דמא, ומשמע ודאי דאי לא אשכח בה קורטי דמא מישרא הוה שרי לה, וכדאמרינן נמי ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, ואם איתא כי בדיק ולא משכח ביה קורט דם מבפנים מאי הוי דילמא מבחוץ יש ואינו ניכר, אלא ודאי כדאמרן. אמר רב פפא רב ביבי בעי ושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו, קנה נקובתו בכאיסר דרוסתו בכמה. בתר דבעיא הדר פשטה אידי ואידי במשהו. מאי טעמא זיהרא מיקלא קלי. ולעניין ספק דרוסה בבהמה נראה מדברי רש"י ז"ל שאין לה בדיקה, דאי איפשר, דהא וושט אין לו בדיקה מבחוץ, ואי שחיט לה דילמא במקום ארס קא שחיט. והיינו אווזא דרבא בפרק השוחט (כ"ח, ב'). ויש מי שאומר דאפילו בהמה נמי איפשר בבדיקה, דאפילו שחיט במקום דריסה מכל מקום הארס שורף ומאדים בשר כנגדו ואע"פ ששוחט במקום דריסה אדמימותו של ארס ניכר במקום חתך, ולא אמרו שמא במקום נקב קא שחיט אלא בנקב דווקא. וכן מצאתי במקצת פירושי רש"י ז"ל. ובר אווזא דרבא לפי דברים אלו מחמת חשש נקב היה ולא מחמת דריסה. והראשון נראה עיקר. בדק ולא האדים בשר אפילו מבחוץ, אם סמוך לדריסה בדק כשירה, בידוע שלא דרס, שאילו דרס מאדים היה במקום דריסה. בד"א בשבדק סמוך לדריסתו, אבל לאחר זמן בדק חוששין שמא הבריא מבחוץ ושינה מראיו. כנ"ל. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. וספק דרוסה צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא, ואם האדים בשר כנגד בני מעים אסורה דזיהרא מקלא קלי ואזיל. וסימן זה דהאדים בשר מבחוץ הוא לבר מושט לפי שעור שלו אדום. ודוקא כנגד בני מעים משום דזיהרא קלי כנגדו ומפסיד בבני מעים והפסד משהו פוסל בהן בנקב, אבל האדים ירך לא, דספק ספקא הוא דלמא דרוסה או לא, ואם תמצא לומר דרוסה, שמא הארס עכשו לא יפסיד בזו בכדי שאלו ינטל תאסר, שאין הפסד הארס בשוה שפעמים מפסיד יותר מפעמים אחרים, ולפיכך לא נאמרה בדיקה בודאי דרוסה אלא מתני' מסתים לה סתומי ודרוסת הזאב ודרוסת הנץ, אלמא מכי דרסי אסירי ולית כאן בדיקה. וכן בהאדים בשר כנגד בני מעים אסרו אפילו בספק מפני שאם תמצא לומר דרוסה אי אפשר שלא תאסר שבהפסד מועט נאסרת. ובסימנין שהם חזקים אין חוששין להאדים הבשר כנגדן משום האי טעמא דאמרן דספק ספיקא, עד שיאדימו סימנין עצמן, ואלו בדרוסה ודאי בכל מקום אסורה, שמא ארס של עכשו חזק כל כך שממית בכל מקום ולאלתר סריך תכלא בכולא. וטעם זה מאיר עינים. והמחבר לא ביאר דברים אלו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד כתב בזה טעות אחר מפורסם, שכן כתב וסימן זה שהאדים בשר מבחוץ הוא לבר מושט לפי שעור שלו אדום. ע"כ. ועתה ראו כמה טעה, שאם האדמת בשר שאמר היינו בשר הגוף שכנגד החלל, למה פרט חוץ מן הושט והא מתני רב כהנא ובסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן, אלמא קנה כושט, דסימנין סתם אמר ולא וושט. ועוד שהטעם שאמר לפי שהושט עורו אדום אין לו לא טעם ולא ריח, דאם סימנין כשאר האברים לשלוט בהם הארס, א"כ כל שהאדים בשר כנגד הושט היה להם לאסור, שהארס יעבור וישרוף בושט כבני מעיים, שאין האדמימות מציל. ואף הוא עצמו כתב כן לאחר מכאן דבסימנין שהם חזקים לא חיישינן להאדים בשר כנגדן. ואם טעה בלשונו ורצה לומר שאף כל האדמה אפילו היא מבחוץ אין צריך לבדוק מבפנים שכל שהאדים מבחוץ טרפינן מיד, חוץ מושט שא"א לבודקו מבחוץ, כל שכן שזה טעות (מסורש') [מפורש], שאם כן כל שהאדים בשר כנגד סימנין היה לנו לאסור, שהרי צריכין בדיקה אם הגיע לושט עצמו, וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ושמא הארס הגיע לושט עצמו, ואעפ"י שבדקנוהו ולא האדים מבפנים שמא מבחוץ הוא אלא שלא ניכר עדיין, שהרי הקנה אילו האדים מבחוץ אעפ"י שלא האדים מבפנים טרפה לפי דבריו. אלא על כרחנו הטעם בסימנין מפני שקשים הם אצל נפילה ואצל דריסה ועד שיאדימו הם עצמן מבפנים כשרה. ותדע דההוא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה הוה בדק לה מאבראי, א"ל אביי והא מר הוא דאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, הפכוה ובדקוה ואשתכח עליה תרי קורטי דמא וטרפה. (ומדפריק) [ומדבדיק] ליה ש"מ דאי לא אשכח קורטי דמא מבפנים הוה מכשר לה, דאע"ג דאפשר דאיכא קורטי דמא מבחוץ ולא ידיעי, אלא ודאי מה שכתב טעות מפורסם הוא לכל, האדמה שבבשר שכנגד וושט וקנה ואפילו האדמה שבבשר הסימנין עצמן אינה אוסרת עד שיאדימו הם עצמן מבפנים. עוד כתב ודוקא כנגד בני מעים משום דזיהרא קלי כנגדו ומפסיד בבני מעיים והפסד משהו בהן (כנגד) [טרפה], אבל האדים הירך לא, דספק ספיקא הוא דלמא לאו דרוסה, ואת"ל דרוסה שמא הארס לא יפסיד בזו בכדי שאם יטול תאסר, שאין הפסד הארס בשוה שפעמים יפסיד יותר מפעמים [אחרים], לפיכך לא נאמרה בדיקה בודאי דרוסה אלא מתני' מסתם לה סתומי דרוסת הזאב ודרוסת הנץ, אלמא מכי דרסי אסרי ולית כאן בדיקה. ע"כ. ואין אלו אלא דברי נערות טעמו כריחו, מלבד שיש בזה כמה טענות, שאם הטעם בירך כמו שאמר ודוקא בספק דרוסה ומשום ספק ספקא, א"כ אפילו האדים בשר כנגד בני מעיים ליתכשר, דהא על כרחין איכא ספק ספיקא ספק לא נדרסה והאדמה זו לא מחמת דריסה, ואת"ל נדרסה ויעבור הארס אל החלל שמא לא יגע בבני מעיים, שאין טרפותה מחמת הבשר ואפילו ניקב מעבר אל עבר. ולא עוד אלא דתלת ארבע ספיקי איכא ספק נדרסה ספק לא נדרסה, ואם תמצא לומר נדרסה שמא לא יעבור הארס אל החלל שאין הפסד הארס בשוה כמו שאמר, ואם תמצא לומר שיעבור אל החלל שמא לא יגע בבני מעיים, ואם תמצא לומר שיגע בהם שמא לא יקוב אותם, דפעמים שהוא מועט ואין הפסדו בשוה לפי מה שאמר. ונמצאו כאן ספקות הרבה ולמה אתה אוסר, והוא עצמו כתב דבסימנין דלא חיישינן להאדים בשר כנגדן מטעמא דספק ספקא הוא, ואע"ג דושט מיהא נקובתו במשהו כבני מעיים. ועוד אם ההפרש (הוה) [הזה] אמינא אפילו האדים הקנה משהו לא תאסר דהא איכא תרי ספיקי כמו בירך, דאף הוא אינו נאסר במשהו אלא בכאיסר, ואילו בגמרא אמרו אמר רב פפא בעי רב ביבי וושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו, קנה נקובתו בכאיסר דרוסתו בכמה, בתר דבעיא הדר פשטא אידי במשהו, מאי טעמא, זיהרא מיקלא קלי. ועוד לפי דבריו אפילו דרס ארי בפנינו שור הגדול בירכו ודאי ולא במקום אחר נאסור אותו שמא זיהרא ישרפנו מראשו ועד רגליו, וליתה דכבר אמרו דבשאר מקומות אינו אלא בהמססה כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי ואילו נתמסס כן במקום שאם נטל טריפה הכא נמי טרפה. ועוד גזר די לא (בידין) [בירך] שאין בדיקה לודאי דרוסה. ואלו אמרה בלא ראיה הייתי אומר נטה אחרי מקצת הראשונים ז"ל שאמרו כן לדעת רש"י ז"ל לפי שנראה במקצת דבריו שסבור כן, אבל הוא הביא ראיה מדעתו שהוא שבוש גמור, שהוא חושב לראיה מדתניא סתם דרוסת הזאב דרוסת הנץ, וזה שבוש, דמתני' לא באה לפרש דין זה אלא איזה יש לו ארס השולט בבהמות ואיזה בעופות, ואף לכשידרסו בפנינו ונמצא במקום דריסה האדמה למי נחוש ולמי לא נחוש, וזה מבואר אפילו לתינוקות של בית רבן. ולעיקר ענין דרוסה ודאי אי אית לה בדיקה או לא, הדברים מוכרחין בראיות ברורות שאפילו לדרוסה ודאי אית בדיקה. וכן הסכימו רבותינו בעלי התוס'. ואף רש"י ז"ל כתב גבי נפקא מינה לספק דרוסה והכא נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לדרוסה, דהא דרוסה ודאית נמי בדקינן לה בהאדמה כדלקמן, אלא אשמועינן דחוששין לספק דרוסה. ע"כ. עתה ראה כמה מן השבושין והטעיות כתב כאן, והוא אומר טעם זה מאיר העינים והמחבר לא ביאר דברים אלו. ע"כ. ואני אומר שהוא חס וחלילה למחבר שיבאר כן, ומי יתן אף הוא לא ימצא דיו כשכתב זה. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד כתב דספק דרוסה דצריכה בדיקה ומהניא לה בדיקה, דוקא לאלתר אבל לא לאחר זמן. ע"כ. וליתה, שהרי לא נתנו חכמים בזו שיעור. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם דרוסה דמהניא לה בדיקה דוקא לאלתר אבל לא לאחר זמן. וליתא שהרי לא נתנו חכמים בזה שעור. אמר הכותב המחבר אמר דברים של טעם ושהשכל מקבלן, שהמדוות בודאי מעלות ארוכה מלמעלה ולאחר זמן לא נודע מקומה, ואחר שהוצרכה בדיקה איך תבדק לאחר זמן והיא אין לה עכשו בדיקה, שמא העלתה ארוכה מלמעלה. ומה שלא נתנו חכמים לזה שעור, מה (דוך) [צורך] לחכמים.
בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה. גרסינן בפרק אלו טריפות גמרא אלו כשרות בבהמה איתמר ר' יוחנן אמר אלו טריפות דווקא, כלומר מדתנא אלו טריפות דמשמע אלו ולא אחרות, [ותנא אלו כשרות דמשמע אלו ולא אחרות], ודיוקא דסופא פליגא אדרישא ולא ידעינן הי מינייהו דווקא, אמר ר' יוחנן דאלו דרישא דווקא ותנא סופא אלו כשירות בגררא דרישא. ולאו דווקא אלו בלבד קאמר דהא איכא בסג"ר ושב שמעתתא, אלא דתנא אלו לומר שיש אחרות שנראות כטריפה ואינן. ור' שמעון בן לקיש אמר אלו כשירות דווקא, מכלל דאיכא אחריני דלא תנא בטריפות דרישא. ואוקימנא פלוגתייהו בדרב מתנה דאמר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה. בוקא דאטמא הוא ראש העליון של העצם הנקרא ירך הוא הראש התחוב בגוף האטמא ועומד בו כבוכנא באסיתא, ואם נשל מן האסיתא טריפה לדרב מתנה. ואמר ר' יוחנן אלו טריפות דווקא, חזא תנא לדרב מתנה דאתיא בזה הכלל, מאי טעמא דדמיא לנטולי, דכיון דנשל ממקומו הרי הוא כנטול, ותנא אלו טריפות, מכלל דרב מתנה כשירה. ר' שמעון בן לקיש אומר אלו כשירות דווקא, חזא לדרב מתנה דלא אתיא בזה הכלל, מאי טעמא לאו לנקובי דמי ולא לנטולי דמי ולא לפסוקי דמי, שאם נשל מעט ממקומו אין זה ניטל, ותנא אלו כשירות, מכלל דרב מתנה טריפה. גופא אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה. והני מילי דאיעכול ניביה. כך גירסת הגאונים ז"ל, וכן היא בהילכות הרב אלפסי ז"ל, וכן נמצאת במקצת הספרים שלפנינו. ואין גירסא זו נכונה בעיני, שאם כן לית הילכתא בהא כר' יוחנן, ומפני מה לא מנאוה ביבמות (ל"ו, א') באותן שלש המנויות שם דהילכתא כר' שמעון בן לקיש, ועוד דאם כן היכי קאמר ר' שמעון בן לקיש לא לנטולי דמי ולא לפסוקי דמי, דהא ודאי מדאיפסוק ניביה ואיעכול לפסוקי דמי ולנטולי דמי, ולר' יוחנן גופיה מאי חזא תנא דממעט לה טפי משאר נטולין, דהיא גופה לאו דמיא לנטולה היא אלא נטולה ממש היא, ועוד דאם כן ר' יוחנן פליגא דידיה אדידיה, דאיהו גופיה הוא דקאמר בפרק אלו טריפות (נ"ז, ב') שמוטת ירך בעוף טריפה, ושמוטת ירך היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, אלא דרב מתנה אמרה לשון כשדי כלשונו בבבל ור' יוחנן אמרה עברי כלשונו בארץ ישראל, וכמו שאני עתיד לכתוב ולהכריח בע"ה. אלא הגירסא הנכונה כגירסת הספרים שלנו, וכך היא אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה. ורבה אמר כשירה, ואי איפסיק ניביה טריפה. והילכתא אפילו איפסיק ניביה כשירה עד דאיעכול איעכולי. דאלמא רב מתנה אפילו בדלא איעכול ולא איפסיק טריף. והיינו דאמר ר' יוחנן דדמיא לנטולי ולא נטולי ממש היא, והיינו נמי דאמר ר' שמעון בן לקיש דלא דמיא כלל לא לנטולי ולא לפסוקי. ובהא ודאי הילכתא כר' יוחנן, וכדפסיק תלמודא בהדיא עד דאיפסוק ואיעכול. ושמוטת ירך בעוף דאסר ר' יוחנן, דווקא בדאיפסוק ניביה ואיתעכול. וכן פרש"י ז"ל שמוטת ירך, בוקא דאטמא דשף ואיעכול ניביה. וכי מעיילינן לדרב מתנה בשב שמעתתא, בכי האי גוונא הוא דאיפסוק ואיתעכול. ואם תאמר אם כן היכי קאמר התם והא איכא דרב מתנה, דהא דרב מתנה גופה לבר מהילכתא היא. יש לומר משום דרב מתנה מרה דשמעתא ועליה הוא דפליג רבה, ובפלוגתיהו הוא דפסיק תלמודא הילכתא בדאיפסוק ואיתעכול, קא תלי לה בדרב מתנה, ולאו כשיטתיה דרב מתנה אלא כמאי דפסיק בה תלמודא. והיינו נמי דרב יהודה ור' יוחנן דשמוטת ירך (נ"ז, א'). ואיכא מאן דמפרש דההיא דשמוטת ירך לאו היינו בוקא דאטמא, אלא בשנשמט עצם השוק ממחברתו שהוא מחובר אל הירך, ובוקא דאטמא הוא הראש העליון של עצם [הירך, ושמוטת ירך הוא שנשמט הראש העליון של עצם] השוק. והא דקאמרי שמוטת ירך ולא קאמרי שמוטת שוק, היינו טעמא כדי שלא נטעה לומר דשמוטת שוק היינו שנשמט הראש התחתון המחובר אל הרגל, לפיכך אמרו שמוטת ירך ללמדנו הוא שנשמט במקום שהשוק והירך מתחברין. ושמוטת ירך שאמרו טריפה, אפילו בדלא איעכול ולא איפסוק, שלא הזכירו שם איפסוק ואתעכול כמו שהזכירו כאן. והראיה להם על פי' זה, מה שאמרו שם (נ"ז, ב') אמר ר' אבא אשכחתיה לר' ירמיה בר אבא דיתיב ובדיק בצומת הגידין, ואקשיי ליה ואמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשירה, אלמא מדאקשי ליה מצומת הגידין, שמע מינה שמוטת ירך שאמרו הוא באותו עצם ששם צומת הגידין, והוא עצם השוק. ועוד שלא הזכירו שם באותה הלכה איפסיק ואיעכול, דאלמא שמוטת ירך שאמרו שם אפילו בדלא איפסיק טריפה. ואינו מחוור בעיני כלל, ומכלליה דרב יהודה אתה למד, (נ"ז, א') דאמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טריפה, שמוטת יד בבהמה כשירה, שמוטת ירך בעוף טריפה, שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה, ובודאי מאי דאסר בשמוטת גף בעוף שרי בשמוטת יד דבהמה, ושמוטת גף על כרחין היינו הראש שבגף הסמוך לגוף, דהא חיישינן שמא ניקבה הריאה קאמר, אם כן שמוטת יד היינו שנשמטה מן הגוף, ומה שהתיר ביד כנגדו אסר ברגל. וזו בעיני ראיה שאין עליה תשובה. ועוד שאם לא כן תיקשי לן לר' יוחנן דאסר שם [בשמוטת ירך], אמאי לא ממעיט נמי שמוטת ירך מאלו טרפות כדממעט דרב מתנה, דבהא נמי איכא למימר חזא תנא דדמיא לנטולי וקתני אלו טרפות דווקא למעוטה, ומאי שנא דרב מתנה ומאי שנא שמוטת ירך, אלא על כרחין כדאמרן. וזה נראה לי ברור ועיקר. ומה שהקשה ר' אבא לר' ירמיה מצומת הגידין אפילו לפי דבריהם מכל שכן פריך ליה, שהרי אין צומת הגידין באותו ראש המחובר אל הירך, אלא הכי קאמר ליה למה לך למיבדק בצומת הגידין והלא אפילו נשמט כל אותו האבר כשירה ובשמיטת האבר על כרחינו ילך לו כל צומת הגידין, ואף אנו נאמר שאם ישמט בוקא דאטמא כל שכן שילך לו כל צומת הגידין. ומה [שלא הזכירו כאן איפסוק ואיעכול לפי שכבר איפסיקא הילכתא בהדיא בדרב מתנה, ומה שסתם כאן] פירש שם. עוד נראה לי ראיה מההיא דר' אבא דשמוטת ירך שאמרו שם דדוקא בדאיפסוק ואיתעכול ניביה היא, דאי לא מאי קא קשיא ליה הא דאמר רב שמוטת ירך בעוף כשירה, דדילמא שאני התם דלא איפסוק ניביה ועוד הירך מחובר אל הגוף ועתיד לחזור ולהבריא, אבל לכשנמצא לומר דאף בדאיפסיק קא מכשר רב פריך ליה שפיר דהא חשבינן ליה לכולי אבר כנטול ואפילו הכי קא מכשר רב וכל שכן ניטל צומת הגידין לבדו. גרסינן בפרק אלו טריפות אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טריפה, שמוטת יד בבהמה כשירה, [שמוטת ירך בעוף טריפה, שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה. ושמואל אמר תיבדק.] וכן אמר ר' יוחנן תיבדק. וקיימא לן כשמואל ור' יוחנן. וכבר פירשתי למעלה דשמוטת ירך היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, ודווקא בדאיעכול ניביה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. ובהא דאמר רב מתנא בוקא דאטמא דשף, כתב המחבר בוקא דאטמא היינו שמוטת ירך והוא העצם השלישי שנשמט ראשו העליון המחובר לגוף ועומד שם כבוכנא באסיתא. ע"כ. ויש כאן קושיא חזקה בהא דמייתינן דרב מתנא ושקלינן וטרינן עלה ומסקינן עלה דליתא אלא היכא דאיעכול ניביה, ולא מייתינן עלה כלל שקלא וטריא דלקמן באלו טרפות דשמוטת ירך. ותו דלישנא דאסרינן לקמן שמוטת ירך סתמא משמע בדלא אפסוק ניביה, דהא סתמא אמר דרב מתנא דלא אדכר איפסוק ניביה ולא איעכול ניביה אפקוה לבר מהלכתא ואסיקו ודלא כרב מתנא, אלמא דהאי לישנא בסתמא משמע דלא איעכול ניביה ולא איפסוק ניביה, ולקמן באלו טרפות שקלינן וטרינן טובא בשמוטת ירך ולא אדכרו כלל איפסוק ניביה (אלא) [ולא] איעכול ניביה. ולקמן בשמוטת ירך איכא דמפליג בין בהמה לעוף ואלו בהא בבוקא דאטמא מעולם לא הוזכר הפרש בין עוף לבהמה, ולקמן ר' יוחנן סתמא טריף שמוטת ירך אפילו בעוף וכל שכן בבהמה כדמוכחא שמעתא בהדיא דחמירא לן בהא בהמה מעוף, ולא מדכר ניביה כלל, ואלו לעיל פליגי ר' [יוחנן ור"ל] בדרב מתנא ומכש' בבוקא דאטמא. אלא ודאי עיקרא דמלתא כדברי מורי רבנו משה ז"ל שאותו עצם שלישי שבעוף ובבהמה ראשו עליון התחוב בגוף נקרא בוקא דאטמא וראשו האחר המחובר לשוק נקרא שמוטת ירך וכאן לא הזכיר כלל ניביה, דמאן דמכשר בהא מכשר אפילו איעכול ניביה ומאן דטריף טריף אפילו לא אפסוק כלל, והלכתא כר' יוחנן ובשמוטת ירך אסורה לעולם ובבוקא דאטמא לא מיתסרא אלא בדעכול ניביה. והקשה המחבר מיהא דאמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טרפה, שמוטת יד בבהמה כשרה, שמוטת ירך בעוף טריפה, שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא ניקבה הריאה, ובודאי מאן דאסר שמוטת גף בעוף שרי בשמוטת יד בבהמה, ושמוטת גף היינו הראש התחוב בגוף מדקאמר דחיישינן שמא ניקבה הריאה, א"כ שמוטת יד היינו שנשמטה מן הגוף, ומה שהתיר ביד כנגדו אסר ברגל. עד כאן. ואני אומר צלל במים אדירים ולא העלה בידו כלום. דודאי מאי דאיירי בבהמה בין ביד בין ברגל לא איירי אלא בעצם שלישי בראשו התחוב למטה עם השוק דאיהו חמיר טפי, דאלו ברגל בראשו עליון כשרה בדלא אעכול ניביה ובראשו התחתון אוסרה. וקאמר שמוטת ירך בבהמה טרפה, כלומר בעצם שלישי בראשו התחתון ואלו בעליון כשרה בדלא איעכול ניביה, ושמוטת יד בבהמה כשרה בראשו התחתון ואין צריך לומר בראשו העליון דכשרה דקיל טפי אפילו בירך. אם כן בבהמה ביד ליכא טרפות כלל לא בראשו התחתון וכל דכן בעליון דקיל, ובעוף כנגדו דיד בבהמה דהיינו גף בראשו עליון איכא טרפות משום ריאה. עוד הקשה המחבר לפי שטתנו שאנו אומרין בעצם שלישי דראשו תחתון שמוטת ירך וראשו עליון בוקא דאטמא ור' יוחנן אסר בשמוטה ומכשיר בבוקא דאטמא, מ"מ ר' יוחנן דאמר דמאי דקאמר במתני' טרפות דוקא אלו קתני ולמעוטי דרב מתנא דאמר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה וכיון דאית ליה לר' יוחנן דאלו טרפות דוקא ולמעוטי בוקא דאטמא, מאי שנא דלא ממעט נמי שמוטת ירך. עד כאן. וליתה, דר' יוחנן חדא בלחוד סבירא ליה דממעטינן משום אלו טרפות ואידך מרבינן מפום רבויא דמתניתין דזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, וגמרא גמיר ר' יוחנן דבוקא דאטמא כשרה ולהכי מוקים מיעוטא דאלו טרפות להכי, ואיהי גופה נמי לא ממעטינן לגמרי דהא היכא דאיעכול ניביה טרפה. ועיקר פלוגתיהו נמי דר' יוחנן וריש לקיש בההיא דרב מתנה לאו אמתניתין הות ומשום דיוקא דאלו טרפות, דאם כן לר' יוחנן מאי מכרעא הא דרב מתנא דמייתינן להיתירא מחדא דשב שמעתתא, אלא עיקר פלוגתיהו בדרב מתנא גופה אי אסירא או לא, וסבר ר' יוחנן דשריא ומוקים מיעוטא דמתני' להכי. וראיה ברורה לדברינו הא דאמרינן בגמרא עלה דשמוטת ירך אמר ר' אבא אשכחתיה לר' ירמיה בר אבא דיתיב ובדיק בצומת הגידין ואקשאי ליה ואמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, ואי שמוטת ירך בוקא דאטמא, מה ענין לו צומת הגידין שהם ודאי דבר פשוט הוא שאינם מתפשטים למעלה מאותו אבר אמצעי כלל ושוב אין דין צומת הגידין עליהם, אלא ודאי דבראשו התחתון קאמר שהשוק נשמט מן הירך, וקא סלקא דעתין שהגידין מתפשטין בכל אותו אבר עד הפרק שעליו, וקא סלקא דעתין שדין צומת הגידין בכל אותו אבר ונקשרין בפרק שעליו, והיינו דמקשי ליה דאם איתא דדין צומת הגידין בעוף ראוי הוא דשמוטת ירך בעוף פסולה, שהרי נתפרקו צומת הגידין, דקא סלקא דעתין שנקשרין באותו פרק, והיינו קושיין מינה גופה מצומת הגידין לצומת הגידין, ואייתי ליה ראיה ר' ירמיה בר אבא מדרב דצומת הגידין בעוף, וקבלה מיניה ר' אבא דודאי סבר רב דדין צומת הגידין בעוף ואפילו הכי אמר רב שמוטה כשרה, שאין הגידין מתפשטין כל כך ואפילו באותו אבר עצמו יש חלוק בין חתוכה במקום צומת הגידין לחתוכה למעלה מהם כדאיתה בגמרא (ע"ו, א'). והשתא סלקא שמעתא כלה שפיר, ושפיר הוה מקשי רבי אבא משמוטת ירך, כיון דשמוטת ירך בראשו עליון של אותו אבר שבו צומת הגידין, דאלו מבוקא דאטמא ליכא למיקשי דאתפליג מצומת הגידין. ומאי דמהדרינן נמי אתי שפיר, דאפילו הכי שמוטה כשרה שאין צומת הגידין מתפשטין כל כך ולאו תימהא הוא אי מכשרינן בשנשמטה, דאפילו בשנחתכה באותו אבר עצמו איתא להאי דינא בין נחתכה במקום צומת הגידין לנחתכה למעלה מצומת הגידין כדאיתא בגמרא בהדיא. ומה שאמרו שמוטת ירך ולא אמרו שמוטת שוק, שלא תטעה לומר שעל השוק אמרו במקום שמחוברת לרגל. והרי נתבררו דברים אלו ביאור מספיק לרואי השמש. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בהא דאמר רב מתנא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה וכו'. אמר הכותב בקי אני ברבינו הרב ר' משה ז"ל יותר ממנו ויותר, ויודע אני ברבינו שהיה מודה על האמת ואפילו לתלמידי, יודע אני אילו שמע מה שהכריח המחבר היה מודה, שכן נהג. ודברי כותב זה אינן נחשבין כמעט להשיב עליהן בזה, כי ניכרין לכל בעלי עינים. אלא כדי שידע כל מי שעומד על דבריו שחסר כמה דיו בדברים אשר אין להם שחר, אכתוב קצתן. הנה כתב שלפי דברי המחבר יש כאן קושיא חזקה בשלא הזכיר בפלוגתא דשמוטת ירך עיכול ניבי ואיפסוק ניבי, וכל קושיות אלו כבר ראה אותם ותירוצם, ועשה עצמו כמחדש דברים למי שלא עמד על דברי החבור ואינו אלא כמלקט דברים משם. והמחבר הביא כמה ראיות מכריעות דבוקא דאטמא ושמוטת ירך שתיהן בראש העצם העליון התחוב בגוף וכמו שפירש רש"י ז"ל, והוא דחה אותם בתמהון לבב ולקש נחשבו לו תותח. הנה אחת מראיות המחבר, מה שכלל רב יהודה ואמר שמוטת ירך בבהמה טרפה, שמוטת יד בבהמה כשרה, שמוטת ירך בעוף טרפה, שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא נקבה הריאה, ובודאי מאי דאסר בשמוטת גף בעוף (שם) [שרי] בשמוטת יד בבהמה, ומה שהתיר ביד אסר ברגל, ועל כרחנו שמוטת גף היינו הגף התחוב בגוף מדחיישינן בהכי לריאה, והילכך על כרחין כנגדו יד בבהמה הראש התחוב בגוף, וכנגד היד בבהמה אסר ברגל, ואם כן על כרחנו שמוטת ירך בבהמה שאסרו היינו הראש התחוב בגוף כבוכנא באסיתא. וכותב זה כתב על זה דבר שלא ניתן ליכתב רק לתינוקות, ואמר דשמוטת הירך בראש התחתון המחובר אל השוק, ושמוטת יד כשרה בראש התחתון וכל שכן בעליון, שהתחתון אסור אפילו לא איעכול ניבי והעליון אינו אסור עד דאיעכול ניבי, ובעוף כנגד יד דבהמה דהיינו גף בראשו העליון איכא טרפות משום ריאה. אלו דבריו. היש דברים בטלים יותר מאלו, שמוטה שבשמועה דוקא בראש התחתון ברגל שבבהמה הא עליון אינו בדין זה והוא דן ביד דבהמה עליון מתחתון מקל וחומר, ושמוטת גף לא קאי אמאי דאיתמר בשמעתא דבההוא אפילו גף דעוף כשרה ואמר סתם שמוטת גף טרפה אמאי דלא איתמר אלא סמיך אקל וחומר דידיה, אין אלו אלא דברי הבאי. ונראה לי כי מדוחק קושיא זו הפך הרב רבי אברהם ז"ל ופירש בוקא דאטמא הראש התחתון ושמוטת ירך הוא הראש העליון כדי שיהא משמעות כללו של רב יהודה קיים. וזה היה יותר נכון בהלכה, אלא שדברי רש"י ז"ל נוחין יותר. גם הקשה המחבר דאם איתא דבוקא דאטמא ושמוטת ירך שני מקומות הן, ור' יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא ולמעוטי דהא אטמא בדלא איעכול ניבי ומשום דחזא תנא דדמיא לנטולי אצטריך למימר אלו טרפות אלו דוקא ולא בוקא דאטמא אע"ג דדמיא לה, אם כן מאי שנא דלא ממעט נמי שמוטת ירך דהא איהי נמי דמיא לנטולי, אלא ודאי לאו תרתי נינהו אלא חדא ואיהי היא דאמעיטא מאלו טרפות. וכותב זה דחה ראיה זו בדברי הבאי, שכן כתב דר' יוחנן סבירא ליה דחדא בלחוד קא ממעט משום אלו טרפות ואידך מרבינן מזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. וזה דבר בטל, דמאי שנא, וכי חדא בלחוד ממעטינן מאלו טרפות (והאי) [והא] טעמא קאמר ר' יוחנן חזא תנא דאתיא בזה הכלל מאי טעמא [דדמיא] לנטולי ותנא אלו טרפות מכלל דרב מתנה כשרה, כלומר חזא תנא דאפשר למיטעי בהא דרב מתנה ולמימר דדמיא לנטולי ואתיא בזה הכלל לפיכך תנא אלו טרפות דוקא ולמיעוטא לדרב מתנה משום דלאו נטולה היא, ור"ל סבר דלא אפשר למטעי בה ואדרבא הוה אמינא דכולי עלמא ידעי דלאו נטולה היא ולא אתיא בזה הכלל וכשרה תניא אלו כשרות דוקא ולומר דאע"ג דהא דרב מתנה לאו נטולה ממש היא טרפה. והילכך לר' יוחנן כיון שכן אף שמוטת ירך דדכוותה דלאו נטולה היא הוה ליה למעוטי. ועוד כתב וראיה ברורה לדברינו, הא דאמרינן עלה דשמוטת ירך אמר ר' אבא אשכחתיה לר' ירמיה בר אבא דיתיב ובדיק בצומת הגידין, ואקשי ליה ואמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, ואי שמוטת ירך בוקא דאטמא מה ענין לו צומת הגידין שהן ודאי דבר פשוט הוא שאינן מתפשטין למעלה מאותו אבר אמצעי כלל, אלא ודאי דבראש התחתון קאמר שהשוק נשמט מן הירך, וקא סלקא דעתיה שהגידין מתפשטין בכל אותו אבר וצומת הגידין בכל אותו פרק ונקשרין בפרק שעליו, והיינו דמקשי ליה דאם איתא דדין צומת הגידין בעוף ראוי הוא דשמוטת ירך בעוף פסולה שהרי נפרקו צומת הגידין, והיינו קושיין גופה מצומת הגידין לצומת הגידין. אלו דבריו. וכל זה חסרון דעת. וגורם לו זה שהרב ז"ל הביא קצת ראיה לדבריו מההיא דר' אבא דאקשי ליה לר' ירמיה בר אבא משמוטת ירך, וחלילה לו לרבינו שיאמר דבר בטל כזה שיטעה ר' אבא ויחשוב שצומת הגידין מתפשטין ונקשרין בעצם הירך, כי דבר זה טעות גמורה, והוא עושה ר' אבא טועה גמור כדי שיעמיד מעט דבריו. ועוד אחזור ואגלה הטעות הגדולה הזאת. אלא רבינו כך כתב ובדין הוא דלימרו שמוטת השוק דהא ירך במקומה עם הגוף היא עומדת והשוק הוא שנשמט ממנו ומן הגוף, אלא כדי להפריש בין זו לנשמט סוף השוק מן הרגל, שמא יאמרו שמוטת שוק היינו סוף השוק מפני שצומת הגידין שם והן טרפות'. וזו שדמו בגמ' שמוטת ירך לנטלו צומת הגידין לפי שהגידין בו בעצם, והיו סבורין דשמוטה בראש העצם כבר נשמט הוא וגידיו, אבל בוקא דאטמא דשף מה ענין לצומת הגידין כלל אעפ"י שהן למטה מזה אינן באותו הפרק. ע"כ לשון רבינו ז"ל. ועתה ראה שלא שבש רבינו ז"ל חס ושלום השמועה לומר שיקשה רבי אבא מצומת הגידין לומר שהן קשורין למעלה, אלא מפני שצומת הגידין באותו עצם כיון דשמוטת הירך דהיינו השוק במקום מחברתו נשמט כשרה על כרחין אין טרפות נטילת הגידין בעוף שהרי ניטלו (כשמיטת) [בשמיטת] השוק. אלו דברי רבינו ז"ל. ולפי שראה כותב זה המחבר שדחה ראיה זו בחבורו ואמר מה שהקשה ר' אבא לר' ירמיה מצומת הגידין אפילו לפי דבריהם מכל שכן (פריק) [פריך] ליה, שהרי אין צומת הגידין באותו ראש המחובר אל הירך, אלא הכי קאמר ליה למה לך למיבדק בצומת הגידין והלא נשמט כל אותו אבר כשרה, (ומשמוטת) [ומשמיטת] האבר על כרחנו ילך כל צומת הגידין, וכיון שכן (אפילו) [אף אנו] נאמר שאם ישמט בוקא דאטמא כל שכן שילך השוק וכל צומת הגידין. וכדי להנצל מקושיא זו של המחבר הוצרך לתלות עצמו בטעות זו שיטעה ר' אבא בכך, ואף ר' ירמיה טעה כמוהו וקבל דבריו, שצומת הגידין נקשרין בעצם הירך, ולא מצא תשובה אלא מדאמר רב (דופן) [וכן] בעוף, כלומר שניטלו צומת הגידין בעוף טרפה, ואקשינן דרב אדרב ולא אשכחו פירוקא אלא דשאני ליה לרב בין שמוטה לחתוכה, היש שבוש גדול מזה. ועוד שיש בדבריו הפוכי', תחלה אמר שהדבר ידוע ופשוט שאין הגידין מתפשטין למעלה מאותו אבר אמצעי כלל, ואחר כך אמר שנקשרין (בעליו) [בפרק] שעליו ואם כן כבר יצאו לדעת ר' אבא ור' ירמיה מן העצם האמצעי, ואם אתה עושה אותן טועין כל כך אמור שטועין וסבורין שצומת הגידין מתפשטין עד בוקא דאטמא, ואם תרצה אמור אפילו עד (דפא) [כפא] דמוחא. ומילי דחוכא נינהו. ואם אינן מתפשטין למעלה מן העצם האמצעי כמו שהוא אומר דדבר פשוט הוא שאינן מתפשטין למעלה מאותו אבר, נשמט האבר מצומת הגידין האבר הוא שנשמט ולא הגידין. ואפילו לפי דבריו דין ראש האבר לענין צומת הגידין כדין סוף האבר שאם נשמט השוק מן הרגל אין כאן חשש צומת הגידין שהוא וגידיו נשמטו ולא ניטלו ולא נפסקו, אם כן אף בנשמט ראש השוק אפילו תמצא לומר שהגידין מתפשטין עד שם למה טרפה מחמת צומת הגידין, ואיך הקשה ר' אבא כאן מצומת הגידין לצומת הגידין כמו שפירש הוא. סוף דבר איני רואה בכל דבריו אלה אלא שבושי דברים. ומכל מקום דברי רש"י ז"ל עיקר. ותדע לך עוד, מדאמרינן בריש פרק אלו טרפות והאיכא בסג"ר ושב שמעתתא, ואם איתא תמני שמעתתא איכא דהא איכא דרב מתנה ואיכא דר' יוחנן דשמוטת ירך. ואי אפשר [לתרץ] משום דתרוייהו בחד אבר נינהו, דהא ליתא, דבוקא דאטמא בירך ממש דשף מדוכתיה ושמוטת ירך לפי דברי' בשוק דהוא ניהו דנשמט ממקומו אבל הירך במקומו עומד מחובר בגוף דמעיקרא. ועוד דאם איתא דכל שנשמט השוק מן הקולית טרפה, אם כן כל שכן בשנשבר עצם השוק וכדאמרינן הכא דילמא שאני ליה לרב בין שמוטה לחתוכה, ואילו בנחתכו רגליה אמר רב פפא אמר רב יהודה [אמר רב] אמר ר' חייא למטה למטה מן הארכובה, למעלה למעלה מן הארכובה, (וברובא) [וארכובה] גופא כדעולא, אלמא אפילו נחתך השוק כל שלמטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר כשרה לרב, וכ"ש נשמט.
<h2>דף נה:</h2>
והיכא דהקטינה כוליא טריפה. דגרסינן התם כוליא שהקטינה בדקה עד כפול, בגסה עד כענבה בינונית. ומסתברא דווקא הקטינה מחמת חולי אבל קטנה מתולדתה כשרה. ותדע דהקטינה אמרו לומר שהקטינה לאחר שהיתה גדולה, דאי לא לימא כוליא קטנה. וחזיתא מוכחת עליה אם מחמת חולי אם מתולדתה. כתב הר"ם במז"ל (פ"י, ה"י) האיברים המצויין לעוף כבהמה דינו כבהמה חוץ מטרפות שבכוליא ושבטחול ושבאונות הריאה, מפני שהעוף אין לו חתוך אונות כבהמה ואם ימצא אין לו מניין ידוע. וטחול העוף עגול כמו עינב ואינו כטחול הבהמה. וטרפות שבכוליא ושבטחול לא מנו אותן חכמים בבהמה כדי שיהא כנגדן בעוף. לפיכך לא נתנו שיעור לכוליא בעוף. ע"כ. ויש לדון בדבר אלא שכבר הורה זקן. וכבר כתבתי יתר מזה למעלה בנקובין גבי ניטל הטחול. ואיפשר לי לדון ולהתיר בכוליא שבעוף בלקות ובמוגלא וכיוצא בזה, שאפילו בבהמה לא אסרו אלא בדמטי לקותא במקום חרץ והוא הלובן שבתוך הכוליא וכוליא שבעוף אין לובן בתוכה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. לענין עוף לענין טחול שבו, אפשר שכיון שנקב פוסל בשל בהמה בסומכיה והכא ליכא קולשא וסומכא אפשר שהנקב פוסל בו, ואם נקב פוסל ה"ה ללקות. אבל בכוליא נראה יותר בשל עוף שאין שום דבר פוסל בה. וראוי להחמיר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם לענין עוף לענין טחול וכו'. אמר הכותב כבר כתב המחבר בחבורו דמדינא דגמרא נראה כן לאיסור לפי הכלל האמור כל מה שמנו חכמים בטרפות כנגדן בעוף וכו', אלא שהרמב"ם ז"ל התיר, וכבר הורה זקן.
<h2>דף נו.</h2>
נפלה לאור ונחמרו בני מיעיה טריפה כיצד. שנינו בפרק אלו טריפות אלו טריפות בעוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, אם ירוקין פסולה אם אדומין כשירה. וטעמא משום דכיון דנחמרו עשויין לינקב, ולפיכך שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, דגרסינן התם (נ"ו, ב') אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, מה נקיבתן במשהו אף ירוקתן במשהו. ואמרינן בגמ' דלא אמרו ירוקין פסולה אדומין כשירה אלא בלב וקרקבן בלבד, אבל שאר בני מעיים שהן ירוקין בתולדתן הוי איפכא דאם אדומין פסולה וירוקין כשירה, דגרסינן התם לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד, ותניא נמי הכי באילו בני מעיין אמרו, בלב וקרקבן וכבד. ואמרינן נמי התם ירוקין שהאדימו ואדומין שהוריקו פסולה. ואם תאמר אם כן למה תנינן במתניתין ירוקין פסולה אדומין כשירה ולא תני איפכא, כתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל דהיינו טעמא משום דשייכא פסלות דידהו על ידי שלקא שאין השלק מאדים לעולם אלא מוריק. פי' לפירושו מדאמרינן בגמ' אמר רב שמואל בר חייא אמר ר' מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשירה מאי טעמא קוטרא הוא דעייל בהו, ואם איתא דשלק מאדים אמאי לא נקט לה באדומין שהוריקו כדנקט במתני' ולימא אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשירה, אלא שאי איפשר לפי שאין השלק מאדים. ועוד דרב נחמן בר יצחק דעני בתריה דר' מני אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה, ואם איתא כיון דאדר' מני קאי במאי דנקיט לה איהו הוה ליה למימר ולימא אף אנו נאמר ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טריפה. כך נראה לי דקדוקו של הרב. ויפה דקדק. ומכאן תשובה לאומרים באדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה, כדאמר ר' מני בירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו, וליתה שאין לוקחין ראיה ממה שחזרו עכשיו והאדימו, כי לא מחמת קוטרא שיצא מהם עכשיו על ידי שלק זה אלא מקרה אחר הוא, דהכי קים להו. ועוד ראיה לסתור דבריהם שאין אומרין בטבע זה דומה לזה, וזהו שאמרו (מ"ח, ב' וש"נ) אין אומרין בטרפות זו דומה לזו. ויש מקצת מן הראשונים ז"ל שאמרו דטרפות זה אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה. ואע"ג דאמר לוי (נ"ו, א') כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, יתר עליהן העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח, התם לא מנה אלא באיברים שהעוף והבהמה שוין בהן כגון גולגולת וקרום של מוח שיש לעוף ולבהמה, אבל כאן שאין שוין בו לא, דשאני בהמה שיש לה עור שמציל בפני האור מה שאין כן בעוף. ואין דבריהם מחוורין, חדא דלוי כללא כייל לכל הטריפות, ועוד שגם בזה שוין הן דעוף נמי עור יש לו, מאי אמרת עורו רך כבשר, אם כן אף אנו נאמר בקרום המוח של עוף המים כן, שהרי אמרו (נ"ו, א' שם) בעוף של מים הואיל ואין לו קרום, ופרישנא הואיל וקרומו רך, אלמא אע"פ שקרומו רך כל כך עד שהוא כאילו אינו אפילו הכי כיון דאין טרפות זה נוהג בבהמה, פרט אותו לוי מתוך הכלל, ואם כן אם איתה דנפלה לאור נמי ליתיה בבהמה [הוה ליה ללוי לפרוט אותו גם כן מתוך הכלל. ועוד דכל טרפות וכשרות שמנו חכמים בבהמה] כנגדן בעוף, וכן כל מה שמנו בעוף כנגדן בבהמה, ולא נשנו מקצתן בעוף אלא מפני שהיה קרוב לטעות בהן להכשיר בעוף, ותדע שלא חזר ומנה בעוף אלא מקצתן, לפי שטרפיות שמנה ברישא דמתני' בבהמה כללא הוא אף לעוף, וכן מה ששנה בעוף כללא הוא אף לבהמה. וכן בכשרות שבזה ושבזה. והר"ם במז"ל מן המתירין. ואין דבריו נכונים במקום זה. והרב בעל העיטור ז"ל הטיל פשרה ביניהן לומר דעוף משנפל לאור צריך בדיקה דקרוב הדבר שנחמרו בני מיעיו הואיל ועורו רך, אבל בהמה הואיל ועורה קשה אינה צריכה בדיקה, אבל כאן וכאן אם נחמרו טרפה. וגם זה אינו מחוור כלל, דכיון דלא חלקו לא במתני' ולא בגמרא כך זו מנא לן, אם בטרפות זה למדה בהמה מעוף ומתני' כללא הוא לכולן אף לעניין בדיקה כן, ואם אין בהמה למדה ממתני' דעוף אף בנחמרו נמי כשרה דאין לך אלא מה שמנו לך. והנכון שדין הבהמה כעוף וכאן וכאן טרפה וכאן וכאן אם נפלה לאור צריכה בדיקה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. בענין הוריקה כבד כנגד בני מעים או הלב או קרקבן, או שהאדימו בני מעים שדרכן להיות ירוקין, משנה שלמה שנינו ומלתא פסיקתא קתני נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אדומין כשרה ירוקין פסולה. ודוקא בנפלה לאור, (שאלמלא) [שאלמלי] היה פסול בשלא נפלה לאור לא הוה שתיק מתניתין מינה וליתני לה בנפלה לאור. ובגמרא נמי לא מדכרינן בשום דוכתא למיחש לה בשלא נפלה לאור לא במתניתא ולא בשמעתא, אלא דאגב אורחיה מדכרינן נפלה לאור במאי דמהדר רבי יהושע בן לוי לבריה, דאמרינן בעא מניה רב יוסף בריה דרב יהושע בן לוי מר' יהושע בן לוי הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו, אמר ליה טרפה, ואיהו ודאי אמתני' בעא מיניה דקתני נפלה לאור, ואמר ליה טרפה, ואמר ליה לא יהא אלא נטלה ואלו נטלה כשרה, ואהדר ליה שאני אומר כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו מעיה, והאי דקאמר בידוע לאו אנפלה לאור היא ולמיסר אפילו בסתמא, דהא איהו אמתניתין בעא מיניה דאיירי בנפלה לאור דוקא, אלא בידוע אנחמרו מעיה קאי, והרי זה כאלו בעא מיניה נפלה לאור והוריקה כבד כנגד בני מעים מהו, והדר ליה כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו מעיה, כלומר בידוע שכשנפלה לאור נחמרו מעיה. והאי דנקט בבעייא כנגד מעיה, משום דהוה שמיעא ליה דאיכא מאן דאסר בהא ולא הוה ידע טעמא, והיה סבור דמאי דאמר כנגד מעיה שמא באותו מקום קרוב יותר להוריק והיה סבור שהטרפות מחמת עצמו, ולפיכך הוקשה לו ולא יהא אלא נטלה, ואהדר ליה דמשום חשש בני מעים הוא אבל בדידיה ליכא למיחש. ומסתברא דאפילו בכזית במקום מרה וכזית במקום חיותא אינו נאסר מחמת עצמו בלקות זה, דכל שאינו נפסל בנקב אינו נפסל בלקות כזה במקום שכולו שלם, דהא מכשרינן בהתליע הכבד כלה ואפילו בכזית במקום מרה וכזית במקום חיותא. ואמרינן ההיא תרנגלתא דהות בי ר' יהושע בן לוי אתיוה לקמיה דר' אלעזר הקפר ירוקין הוו ואכשרה, והא אנן תנן ירוקין פסולה, א"ל לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד. תניא נמי הכי באלו בני מעים אמרו, בלב וקרקבן וכבד. ההיא תרנגולתא דהות בי רב יצחק בר יוסף, אתיוה לקמיה דר' אבהו ואדומין הוו וטרפה, והא אנן תנן אדומין כשרה, אמר ליה אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו [טרפה]. פי' שכל שנשתנה מראיהן פסולין. ומתניתין דקתני הוריקו לפסול ולא תנא האדימו לפסול, משום דהכי אורחא דמלתא דשליט בהו ירקות באדומין מקמי אדמימות בירוקין. (ואמר) [ואמרינן] אמר רב שמואל בר חייא ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה, מאי טעמא קוטרא עייל בהו. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה, מאי טעמא איגלי בהתייהו. וסוגין מוכחא דשוין הן אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו בין לפסול בין להכשר, כלומר דאם נשתנו על ידי שלק לפסול פסולין ואם להכשר כשרין. וכן שלא על ידי שלק. אמר רב אשי הילכך לא ניכול איניש אלא בשלקא, כלומר כיון דאמרת דשלק ראיה לפסולו. ולא היא, אחזוקי איסורא לא מחזקינן. והא דרב אשי מוכחא דכלה סוגיין דוקא בנפלה לאור, דהא דרב אשי לא סגיא ודאי אלא בנפלה לאור, דאי לא מי אפשר למימר דלימא רב אשי בבני מעים שהם במראה כושר ולא הוחזק בהם שום ריעות דלא ליכול איניש אלא בשלקא, אטו מי לא ידע רב אשי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, אלא ודאי בנפלה לאור, וסבר רב אשי דכיון דאתחזק ריעותא דנפלה לאור והשלק (הוכח) [הוכחה] בהם, לא ניכול אלא בשלקא. ואפילו הכי דחינן לה דליתה, דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן כיון שהם במראה כושר לפנינו. וזו ראיה מוכרחת. וליכא למימר דהא דרב אשי בנפלה לאור ואידך סוגיין מסתמא, דמאי מכרעא, אלא ודאי כולה בנפלה לאור דוקא אבל מסתמא לא חיישינן, שדרך בני מעים בכך מחמת חולי וכל שכן בכבד, ואעפ"י כן כל שנפלה לאור בפנינו הרי הוחזק בו ריעות וראוי לבדוק, ואם נשתנה מראיהן מן הראוי בבריאותן חוששין, דהא אתחזק ריעותא וראוי לתלות בו ולא בחולי, כיון דהא אתחזק האי ריעותא, ולא דמי לזאב וידא דטבחא דתלינן להקל, דהתם מידי דאיתיה בעיניה. ודברים אלו ברורים וראוי לסמוך עליהם לעשות מעשה. וכן דעת רבינו שלמה ומורי רבינו משה ז"ל. ולא כדברי המחבר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בענין (אדומים) [ירוקים] שהאדימו ואדומים שהוריקו, דוקא בנפלה לאור הא בשלא נודע שנפלה לאור לא, (דמשני) [דמשנה] שנינו ומלתא פסיקתא קתני נפלו לאור ונחמרו בני מעיה. אמר הכותב הא דלא הדר ביה להורות כדברי הגאונים ז"ל שאסרו בסתם נמצאו דהוריקו האדומים או שהאדימו הירוקים, [רמות] רוחא נקיט ליה להקל ואפילו הלכה למעשה, שהם ז"ל אסרו ומשום דגרסינן התם אמר רבה כיון שהוריקה [כבד] כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה, דאלמא כל שהוריקה כבד תולין אותה בנפילה לאש. ומה ששנינו נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, טעמא הוא דגלו לן במתני' נחמרו אמאי טרפה, ואילו נמצאת כן מן הבטן היינו אוסרין אותה, דהא נחמרו סתם קאמר וכאלו נולדה טרפה כשאר טרפיות מן הבטן, קמ"ל דאינו אלא מחמת נפילה לאור וכל שנולדה כן מן הבטן כשרה. ולמאן דמפרש דטרפות זה נוהג בבהמה כבעוף, וא"נ באפרוח בידוע שלא נפל לאור אלא שמן הסתם אוסרים, לפי שרוב הבהמה והעוף אין שינוי זה מבני מעים שלהם אלא באקראי לעתים מחמת חולי או טבע. וגם הרמב"ן ז"ל שהוא בעל הפירוש שפירש זה מכלל דבריו, תראה בפירושיו שלא אמר למעשה, ואדרבה מדבריו נלמוד שכל שנמצאו ירוקין נחמיר בהן כדברי הגאונים ז"ל, והוא שהעיד משם הרב ז"ל שהוא מורה הלכה למעשה מה שאינו כתוב. גם מה שכתב כן משם רש"י ז"ל אינו אמת, שלא תמצא כן לרש"י ז"ל בשנחמרו, אלא שהוא טועה במה שכתב ז"ל גבי הא דאמרינן הילכך לא ניכול איניש אלא בשליקה לא ניכול איניש עוף שנפל לאור אלא בשליקה, וזה ודאי אמת, דלכולי עלמא בסתמא לא חיישינן לשמא נחמרו כדברי (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל שפירשה אפילו בסתם עופות, אבל בשנחמרו ונמצאו ירוקין קודם שליקה בזה לא נמצא לרש"י ז"ל. והוא אינו נמנע מלומר בפיו מה שלא ראה בעיניו. וכבר האריך המחבר בחבורו בביאור ענין זה, ואילו אחזור כאן בביאור אותם עניינים לא יהא בו שום תועלת כי אם לשנות ולכתוב מה שכתוב ומבואר שם באר היטב.
<h2>דף נו:</h2>
הכבד, ראשה האחד עב ובו תלויה המרה ושם הוא מקום חיותא, וראשה השני דק ותלוי כנגד בני מיעיין; ואם נפלה בהמה או עוף לאור והוריקה כבד כנגד בני מעיין טריפה, לפי שכיון שהוריקה כנגד בני מיעיין בידוע שנחמרו בני מיעיה וכמו שיתבאר, אבל אם לא הוריקה כנגד בני מיעיין שאין לחוש לבני מיעיין והוריקה שלא כנגד בני מיעיין שהוא הראש העב שהוא מקום מרה ומקום חיותא אני מסתפק אם טריפה אם לאו, לפי שיש לי לדון שאינה טריפה שאע"פ שנשתנה מראיה מחמת האור אינו כנטול, שהכבד קשה הוא אצל חום האש וכעניין שאמרו (נ"ג, ב') בסימנין אצל דריסה. והראיה מדבעא מיניה רב יוסף מר' יהושע בן לוי הוריקה כבד כנגד בני מיעיין מהו, אלמא מיפשט פשיטא ליה דכל שלא כנגד בני מיעיין כשירה ואפילו כנגד מקום מרה ומקום שהיא חיה, דעד כאן לא קא מיבעיא ליה כנגד בני מיעיין אלא מחמת חשש בני מיעיין, וכדמפרש רבה ואמר כיון שהוריקה כבד כנגד בני מיעיין בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מיעיה. ואע"ג דאמאי דאהדר ליה ר' יהושע בן לוי לרב יוסף טריפה אקשינן ולא יהא אלא ניטלה, דמשמע דכל שהוריק מחמת האש הרי הוא כניטל, וכל שניטלה הכבד במקום שהיא חיה ובמקום מרה טריפה, איכא למימר דהתם לריבותא קא מקשה ליה ולפום מאי דטעי בדברי ר' יהושע דקסבר דמחמת טרפותו של כבד בעצמו קאמר ולומר דכיון שהוריקה הרי הוא כאילו מקום ירקותו ניטל, ולפיכך מקשה ואזיל אפילו תימצא לומר דהוריק כניטל, אם ניטל מקום שהוא כנגד בני מיעיין אין בכך כלום דכבשר בעלמא הוא, אבל לבתר דפריש רבה דלא משום כבד גופיה קאמר אלא מחמת חשש בני מיעיין, דילמא אף אנו נאמר דמקום ירקות בכבד אינו כנטול. ומכל מקום מסתברא דכל שהוריק, בין כבד בין לב וקרקבן, הרי הוא כנטל או כנקב, דגרסינן התם ההיא תרנגולתא דהות בי ר' יהושע בן לוי, אתא לקמיה דר' אלעזר הקפר, ירוקין הוו ואכשרה. והתנן ירוקין פסולה. אמר ליה לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן ובכבד, אלמא כולהו שהוריקו הרי הן כנטולין או כנקובין, דכבד דומיא דקרקבן והוא מחמת נקיבת עצמו הוא, וכן הלב, ואף הכבד נמי מחמת עצמה היא, כלומר שהיא עצמה והמרה הדבוקה בה עתידין לינקב; וכשהוריקה כנגד המרה, שאנו חושבין שכח האש ששלט והוריק כאילו נוקב ויורד ונוקב מרה שכנגדו, וכעניין שאמרו בדרוסה. והא דבעא רב יוסף דווקא בני מיעיין הוא דבעי, דאילו שלא כנגד בני מיעיין פשיטא ליה דטריפה, דכניטל או ניקב דמי, והא איכא מרה ואיכא מקום חיותא. וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל, שכך כתב (פ"ז, ה"כ) עוף שנפל לאור והוריק לבו או כבדו או קרקבנו, או שהאדימו בני מיעיין שלו, בכל שהוא הרי זו טריפה, שכל הירוקין שהאדימו והאדומין שהוריקו מחמת האור בעוף הרי הן כמי שניטלו וטריפה. ומכל מקום מה שאמר שאפילו במשהו אינו מחוור בעיניי, שלא אמרו במשהו אלא במקום שהנקב פוסל בו, וכמו שאמרו (בגמ' שם) שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, מה נקיבתן במשהו אף ירוקתן במשהו, לומר שכל שהוריק עתיד לנקוב כנגדו והרי הוא כנקוב, אבל כבד שאין הנקב פוסל בה אין ירוקתה במשהו אלא אם כן הוריקה דווקא כנגד מרה, אבל שלא כנגד מרה ושלא כנגד בני מיעיין אלא כנגד מקום חיותא לא עד שהוריקה כנגד כל מקום חיותא שאם ינטל כל מקום ירוקתה תהא תלושה ממקומה. ואיפשר שלזה נתכוון הרב ז"ל, אלא שהיה לו לפרש. וכן הטחול שהוריק בסומכיה בבהמה טריפה. וכיון שכן אפילו לא הוריקה כבד כנגד בני מיעיין אלא שהוריקה אפילו משהו כנגד מרה, אי נמי כנגד כל מקום חיותא, וטחול שהוריק בסומכיה, טרפה. ירקות זה שאמרו שני גוונין יש לו ירוק ככרתי והוא הנקרא בלעז בירט, וירוק כביעתא והוא הנקרא בלעז גרוג או גאלני; ומסתברא שהירוק ככרתי הוא שפוסל בכבד, שאילו הירוק כביעתא מחמת שמנו הוא. אבל הטחול והלב והקרקבן שהם לעולם אדומים, ירקותן הפוסל בהן הוא בין ירוק ככרתי בין ירוק כביצה או גאלני, כמו שאכתוב גבי נפלה לאור ונחמרו בני מעיה בסוף (הנקובין) [הלקויין]. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. ומה שכתב המחבר בהוריק כבד שרואין אותו כאלו ניטל מה שהוריק, אפשר שהוא כן. וכן דעת הרב ר' משה ז"ל (במה) [כמה] שכתב גם הוא. ומיהו דוקא על ידי האור כגון שנפלה לאור. ואלו בכזית במקום חיותא הוריק כלו ודאי טרפה, אבל לשון שכתב הוריקה הכבד כנגד כל מקום חיותה, אינו נכון, שאין לנו פסול בכנגדו אלא במקום שפוסל במשהו כגון בני מעים, ובמקום חיותא אינו פוסל אלא אם כן הוריק הוא עצמו. ויש כאן מקום עיון, כיון שאנו אומרים שנחשוב הוריק כניטל, אם כן אפילו משהו בכזית במקום חיותה חשבינן כניטל, ותו ליכא כזית. והנכון בזה דכל הוריקה לא חשבינן כנטל אלא כנקב. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם מה שכתב המחבר בהוריקה כבד שרואין אותו כאילו ניטל וכו'. אמר הכותב הודה וחזר וכפר במה שהודה, ובאין הבין שופך הדיו. הנה שהודה שכל שהוריקה רואים כאילו ניטל, ואילו הוריק כולו טרפה, ואחר כך הפך ואמר כי מה שאמר המחבר שאם הוריק כנגד כל מקום חיותא שאסורה אין זה נכון, ולמה והא כל מקום שהוריק כניטל, עוד חזר ואמר שאין פוסל כנגדו אלא במקום שפוסל במשהו. ואלו דברים מבולבלים כעוגה בלי הפוכה, והלא הוא בעצמו הוריק, ובין ניטל כל מקום חיותא בין ניקב הכל הנה איננו. סוף דבר איני רואה לא סדר ולא טעם בכל דבריו. והמחבר כבר כתב ודקדק בזה הרבה בחבורו, ומי שעומד על דבריו ימצא דברים מוכרחים מוכרעים. ואף הרמב"ם ז"ל מסכים על עיקר דבריו. גם מה שכתב בכלל דבריו דהוריקה דוקא בשנפלה לאור, אינו אמת, אלא אפילו נמצאת ירוקה. וגרסת הספרים מכרחת וכל הגאונים ז"ל, ובחבור על זה דברים מוכרחים.
ניטל הזפק טריפה. שנינו בפרק אלו טריפות ניקב הזפק כשירה, ר' אומר אפילו ניטל. ותנו רבנן מעשה בר' סימון ור' יצחק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כר' בזפק. איבעיא להו היכי קתני, הורו בטרפחת לאיסורא וכר' בזפק להיתירא, או דילמא הורו בטרפחת להיתירא כר' בזפק להיתרא, וכר' בזפק לא סבירא להו. כך גרס רש"י ז"ל. ולפי גירסא זו ליתה לר', דכיון דסתם מתני' דלא כותיה, ור' יצחק ור' סימון נמי מספקא לן אי הורו כוותיה בזפק או לא, אזלינן לחומרא. ועוד דבכדי לא דחינן סתם מתני'. אבל גירסא זו אינה נכונה, דכיון דאינהו לא הורו בזפק כלום, אמאי נסבי זפק דר' לדמיון, ומי סאניא מתני' (נ"ד, א') דקתני ניטלה האם שלה כשירה, והוה להו למימר הורו בטרפחת להיתירא כמתני'. וגירסת ר"ח ז"ל יותר נכונה, והכי גרסינן הורו בטרפחת לאיסורא וכר' בזפק להיתירא או דילמא הורו בטרפחת להיתירא וכר' נמי בזפק להיתירא. ולפי גירסא זו איפשר לומר דהלכה כר', דמכל מקום פשיטא דכר' בזפק להיתירא הורו, ומעשה רב. ומכל מקום כיון דסתם מתני' דלא כר' לא שבקינן סתם מתני' ועבדינן כוותיהו. ויש מביאין ראיה מדאמר ר' יוחנן גג הזפק נידון כוושט, שמע מינה דלית הילכתא כר', דהא איכא מקום דאפילו בניקב טריפה כל שכן אם ניטל. וכן נמצא בתשובות הגאונים ז"ל. ואין ראייתם נכונה בעיניי, שאם כן אף אנו נאמר דלית הילכתא אפילו כת"ק דר', דהא איהו בניקב הזפק מודה דכשירה ור' יוחנן אמר דגג הזפק שניקב טריפה, אלא מאי אית לך למימר מתני' בלמטה מגגו של זפק, ואם כן לר' נמי דווקא בשנטל למטה מן הגג והגג קיים. ומכל מקום מדבריהם אנו למידים דלית הילכתא כר' ובניקב למטה מן הגג כשירה אבל ניטל טריפה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. ובענין זפק תנן ניקב הזפק כשרה, ר' אומר אפילו ניטל. ובגמרא אמרינן דר' סימון ור' יצחק הורו בזפק כר'. וכתב המחבר דלא שבקינן סתם מתני' למעבד כותיהו. ע"כ. ונראין דברי האומר דכיון דעבדו בה עובדא ומעשה רב. ומיהו דוקא (למעלה) [למטה] מגג הזפק, דלת"ק גופיה דמכשר בניקב, דוקא ודאי למטה מגג הזפק. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם ובענין זפק תנן ניקב הזפק כשרה וכו'. וכתב המחבר דלא שבקינן סתם מתני' למעבד כותייהו. אמר הכותב המחבר הראה פנים בחבורו יותר להיתר ממנו, וכל מה שאמר בלמטה מגג הזפק מדקדוקי המחבר למד כאן שאמר כן ולסתור ראיית האוסרין מדר' יוחנן דאמר גג הזפק נדון כושט, וכמו שכתוב בחבור, ועם כל זה פסק לאיסור כסתם מתניתין ושכן פסקו הגאונים ז"ל ולהם שומעין, וכל שכן להחמיר בשל תורה.
<h2>דף נח.</h2>
שלשה מינין פורשין מן הנבילה ומן הטריפה, שנים מהם לאיסור ואחת להיתר. ואלו הן ביצת טריפה או של נבלה אסורה, וכן חלב טריפה אסורה. ואחת להיתר עגל שנולד מן הטרפה. ביצת טרפה ושל נבילה כיצד, שנינו בפרק חמישי של מסכת עדיות (משנה א') ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הלל אוסרין. ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור. ואע"ג דקיימא לן דטרפה אינה יולדת כדאיתא בפרק אלו טרפות, הכא בשיחלא קמא אלא שנגמרה באיסור. ואע"ג דקתני במתני' גדלה, הא אסיקנה התם לא תיתני גדלה אלא גמרה. ואע"ג דעגל שנולד מן הטרפה כשר כדכתבינן קמן, הא אמרינן טעמא בפרק אלו טריפות (שם) דשאני ביצה דכיון דאגידא בגופה כגופה דמיא. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מ"ז, א') פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמא גופה הוא, תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מאי טעמא פירשא בעלמא הוא, והכא אמרינן דלכולי עלמא ביצה כגופא דמיא, יש לומר דהתם בביצה שנגמרה ואינה מעורה בגידין, ולא מיבעיא דמיתילדא ביומא דהיזיקא דכיון דמתילדא האידנא מאיתמל גמרא לה, אלא אפילו לא איתילדא עד יומא אחריתי אינו גובה מביצתה דאמרינן ליה אייתי ראיה דההיא שעתא לא גמרא לה ושקול, אבל לגבי טריפה דאיסורא אפילו נולדה מיד שנטרפה אסורה, גזירה אטו מעורה בגידין. ואם תאמר בנבילה מיהא מאי טעמא דבית הלל דאסרי אפילו בזמן שכמוה נמכרת בשוק, שהרי דבר ברור הוא שלא גדלה באיסור כלל ופירשא בעלמא הוא. ועוד מאי שנא מלעניין בשר בחלב דתניא בריש פרק קמא דביצה (ו', ב') השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן בחלב, ואע"ג דפליג עלה ר' יעקב, לא בגמורות פליג אלא במעורות בגידין, כדתניא (שם ז', א') ר' יעקב אומר המעורות בגידין אסורות. תירץ הרב בעל הלכות דבשר עוף בחלב דרבנן ובדרבנן היקילו, אבל בנבילה דאורייתא אחמירו בה. ורת"ם ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא כיון דאין איסורו מגופו אלא מחמת תערובתו דכל חד וחד באפי נפשיה שרי לפיכך לא החמירו באיסורו, אבל בנבילה דאיסורא מגופה החמירו בה. ובתוספות פירשו דטעמייהו דבית הלל בביצת נבילה גזירה משום ביצת טריפה, וביצה גמורה של טריפה אטו גמרה באיסור. חלב טריפה אסור, דמגופה הוא והרי הוא כגופה. ותנן בפרק כל הבשר (קט"ז, א') קיבת הנכרי ושל נבילה הרי זו אסורה. כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה וטריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת. ואע"ג דאפשר דבמשנה אחרונה קיבתה מותרת כמו שנכתוב בסמוך, התם משום דפירשא בעלמא הוא, אבל חלב טריפה בעצמה אסור. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. ובהא דאמרינן בעדיות פרק חמישי ביצת נבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק הרי זו מותרת ואם לאו הרי זו אסורה דברי בית שמאי ובית הלל אוסרין ומודים בביצת טרפה שאסורה מפני שגדלה באיסור, כתוב שם מאי שנא מדלענין בשר בחלב דתניא בפרקא קמא דביצה השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסור, מכלל דלת"ק אפילו במעורות מותרות, ואע"ג דלענין טרפה ודאי כי האי גונא חשיבא כגופא. ותירץ משום דבשר בחלב דרבנן, אי נמי משום דבשר בחלב היתר בהיתר מה שאין כן בנבלות וטרפות, משום הכי החמירו בהן. עד כאן. ושניהם אינן נכונים, דלגבי טרפה ודאי לאו משום חומרא הוא כלל אלא מדינא. אבל הנכון דשאני התם דלאו בשר הוא וכיון דלאו בשר הא לא אפשר לאחמורי עליה למסריה משום בשר בחלב. עוד כתב דביצת טרפה או נבלה אפילו הטילה אותו לאלתר שנטרפה הרי זו אסורה. עד כאן. ואיני מבין דבריו, ורואה אני דברי האומר שלא נאמרו דברים אלא במוציא אותה מגופה דהשתא מיחזיא כגופה ומיחלפא ליה בההיא דגמרה באיסור אבל היכא דהטילה אותה לאלתר מותרת. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בביצת נבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק הרי זו מותרת וכו'. אמר הכותב תמיה אני היאך מעיד בפיו כל היום מה שלא ראה בעיניו, כי גם כן כתב בשם המחבר מה שלא היה, וקשה בעיני שיזקיקני לכתוב בארוכה לשון החבור כדי להראות שהוא כותב (לשרות) [לשונות] מלבו ואינו חושש. וזה לשון המחבר וא"ת בנבלה מיהא מאי טעמא דב"ה דאסרי אפילו בזמן שכמוה נמכרת בשוק שהרי דבר ברור הוא שלא גדלה באיסור כלל ופירשא בעלמא הוא, ועוד מאי שנא מלענין הבשר בחלב דתניא בפ"ק דביצה השוחט את התרנגולת וכו' ואע"ג דפליג עלה ר' יעקב לא בגמורות פליג אלא במעורות בגידין כדתניא ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות. וכן הרב בעל הלכות ז"ל פירש דבשר עוף בחלב דרבנן ובדרבנן היקלו אבל בנבלה דאורייתא אחמירו בה. ור"ת ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא כיון דאין איסורו מגופו אלא משום תערובתו דכל חד וחד באפיה נפשיה שרי לפיכך לא החמירו באיסורו אבל בנבלה דאיסורא מגופה החמירו בה. ע"כ לשון המחבר. והוא קלקל ובלבל לשון ועשה לשון וענין מעצמו וכאלו המחבר כתב מה שכתב אפילו במעורות בגידין, ולפיכך על זה החדוש אשר בדה מלבו כתב דשני גדולי ישראל כבעל הלכות ורת"ם ז"ל טעו לומר שהחמירו בביצה, ואינו משום חומרא אלא מדינא, והם לא אמרו אלא בביצת נבלה שכיוצא בה נמכרת בשוק שאינה אסורה מדינא אלא משום חומרא דביצת טרפה. ועוד טעה אפילו במה שכתב דביצת טרפה אסורה מדינא, וליתא דביצת טרפה שכיוצא בה נמכרת בשוק שנמצא בגופה מיד שנטרפה אינה אסורה מדינא אלא גזרה אטו מעורה בגידין. ואלו דברים ברורים לא יכשל בהם אפילו אחד מן התלמידים היושבים לפני רבם.
עגל שנולד מן הטרפה, שנינו ולד טרפה ר' אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח, ר' יהושע אומר יקרב. ואוקימנא פלוגתייהו בפרק אלו טריפות בשנתעברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו פליגי, מר סבר עובר ירך אמו ומר סבר עובר לאו ירך אמו. ואקשינן התם אי הכי אדמיפלגי בגבוה ליפלגו בהדיוט, ופריקנא להודיעך כחו דר' יהושע דאפילו לגבוה שרי. וקיימא לן כר' יהושע. ואמרינן נמי בפרק קמא דביצה (ו', א') ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דשרי, ורב ור' יוחנן התם כולהו אמרי דעגל שנולד מן הטרפה שרי. ואע"ג דקיימא לן בעלמא דעובר ירך אמו הוא, כדאמר רבא בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מ"ז, א') פרה שהזיקה גובה מוולדה מאי טעמא גופה הוא, ובגיטין בשילהי פרק המביא בתרא (כ"ג, ב') אמרינן אם היתה עוברה זכתה לו ואוקימנא כר' וקסבר עובר ירך אמו הוא, ובערכין פרק קמא (ז', א') אמרינן היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ופרכינן בגמ' פשיטא גופה היא, דאלמא פשיטא להו דעובר ירך אמו הוא. תירצו בתוספות דלעניין טרפות שאני שהדבר תלוי בחיות הבהמה וכדקיימא לן דטרפה אינה חיה, ועובר זה הרי יש לו חיות בפני עצמו ומתקיים יותר משנים עשר חודש, ואע"פ שנשבר רגלה של אמו מה מזיק לעובר. תדע דהא רבא גופיה דאמר התם פרה שהזיקה משלם מוולדה איהו הוא דאמר בפרק המקשה (ע"ה, א') השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימנין אית ליה להאי. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. עוד כתב בהא דאמרינן באלו טרפות בעגל שנולד מן הטרפה דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא ור' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא, וקימא לן כר' יהושע דהלכתא כותיה וכו'. ואינו נכון, דקשיא הא דאמרינן בתמורה (כ"ה, א') הקדיש חטאת מעוברת וילדה, רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר, קסבר עובר לאו ירך אמו הוא. אלא עיקר כדברי רת"ם ז"ל דבודאי עיקר דינא דעובר לאו ירך אמו הוא, וההיא דסנהדרין דכי נגמר דינה על הכל נגמר ואין להשהותה בשבילו כיון שחיותה תלוי בה נגמר הדין עליה, אבל נגמר דינה ונתעברה האי דינא תלי בפלוגתא דזה וזה גורם. וההיא דערכין דכותה. וההיא דגיטין דינא הוא לענין גט דליהוי עוברה כגופה. וההיא דבבא קמא נמי לענין אשתלומי מינה כיון דהוא חיה ממנה דינא הוא דליהוי כגופה לאשתלומי מיניה. וכן לענין טבילה במעוברת ונתגירה בדין הוא שיהא כגופה. וזה עיקר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד כתב בהא דאמרינן באלו טרפות בעגל שנולד מן הטרפה דר' אליעזר אסר ור' יהושע שרי וכו'. אמר הכותב הוצרכתי לכתוב כל דבריו בארוכה מפני שראיתי בכללן ופרטן שבושין הרבה. ופתח דבריו כתב שאין דברי המחבר נכונין משום דקשיא עליה הא דאמרינן בתמורה הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר עובר לאו ירך אמו הוא, ובזה נשתבש הרבה, דההיא מימרא דר' יוחנן היא ואותבינן עליה התם ואתותב, דגרסינן התם ריש פרק כיצד מערימין אמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר קסבר אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו וכמפריש שתי חטאות לאחריות דמי דבאיזו שירצה יתכפר, ואותביניה מדתניא האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, אם אמרת בשלמא אם שיירו אינו משוייר ועובר ירך אמו הוא הא מני רבי היא דתניא המשחרר חצי עבדו ר' אומר יצא לחירות וגיטו וידו באין כאחד, אלא אי אמרת אם שיירו איהו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא אמאי זכתה לו מי זכי (ליה) [לה] גט והתניא נראין (דברי ר') [הדברים] שהעבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו אבל לא מיד רבו שלו דיד עבד כיד רבו דמיא, תיובתא דר' יוחנן תיובתא. ע"כ. נמצא שאין מכאן קושיא לדברי המחבר אדרבה הויא סיעתיה עד שהוצרך רת"ם ז"ל להפך אחר תירוצא והוצרך למחוק גרסת הספרים כמו שאכתוב לפנינו. וקשה מזו שכתב דההיא דגיטין דינא הוא לענין גט משום דעוברה כגופה, וזה מן התמה איך נתן רשותו לקולמוסו לכתוב כל מה שירצה בלא השגחה, דאדרבה מההיא דגיטין אותבוניה לר' יוחנן ואיתותב, והוא אומר לנו דההיא דינא הוא שיהא כגופה, יש שבוש גדול מזה ועוד דההיא דסנהדרין וערכין הוצרך רת"ם ז"ל לפרשן ולתרצן מתוך פלפוליו בטעמים נאותים יותר מן הטעמים הבטלים שכתב הוא, והוא שהוא אומר דההיא דסנהדרין דאמרינן ולד נוגחת אסור משום דכי נגמר דינה על הכל נגמר דינן ואין להשהותן בשבילו כיון שחיותו תלוי בה ונגמר הדין עליה. ע"כ לשונו. ובזה יש כמה בלבולים, חדא (דמאי) [דאי] טעמא משום דלא משהינן ליה א"כ לא נגמר הדין על הולד אלא דלא משהינן לה מחמתיה אם כן אלו נולד קודם שנגמר דינה לא משהינן ליה ולא אסרינן ליה, ואפילו נולד לאחר שנגמר דינה לא דהא יצא קודם סקילת הפרה, ואלו התם בפרק הנשרפין אמרינן תניא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה אם עד שלא נגמר דינה ילדה ולדה מותר, ואקשינן ואע"ג דכי נגחה הוה מעברא והאמר רבא ולד נוגחת אסור דהיא וולדה נגחו ולד נרבעת אסור דהיא וולדה נרבעו, אלמא הא דרבא דולד הנוגחת אסור לאו משום שיהוי הוא אלא משום דינא וכאלו ולד עצמו נגח דבתר אימיה שדינן ליה, כדאסיק רבינא נמי התם פירוקא דההיא ברייתא דלא תקשי (דרבה) [דרבא] דה"ק אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר ואם עד שלא נגמר דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור מאי טעמא עובר ירך אמו הוא והיינו דקאמר ולד נוגחת אסור היא וולדה נגחו ולד נרבעת אסור היא וולדה נרבעו, אלמא מדינא אסרינן ליה משום (דבולד) [דהולד] גופיה נגח ונרבע ולא משום שהויי. אבל רת"ם ז"ל כתב טעמים יותר נכונים שכך כתב בולד נוגחת דהיא וולדה נגחו וכובד הולד סייע בנגיחה ובולד נרבעת כתב שהתורה אמרה שבהמה שנהנית מן העבירה תהרג והיא וולדה נהנו מן העבירה ולפיכך אמרו היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו, ואלו טעמים יותר קרובים אעפ"י שטעמים אלו לא נראו בעיני המחבר לסמוך עליהן כמו שנכתוב בסוף דברינו. גם מה שכתב דההיא דבבא קמא לענין לאשתלומי מינה כיון דהוא חי ממנה דינה הוא דלהוי כגופה לאשתלומי מינה. ע"כ. וטעם זה אין לו טעם ולא ריח כיון דגופא אחרינא נינהו ולאו בתר אמיה שדינן ליה אע"ג דחיי מינה אמאי משתלם מניה. עוד כתב לענין טבילה במעוברת שנתגיירה בדין הוא שיהא כגופה וזה עיקר. ובזה עוקר כל התחומין כאלו לא נתן לב לדעת מקומה איה, דהתם בפרק הערל אמרינן דכגופה אחרינא הוא דבתר אבוה שדינן ליה ואפילו [הכי] עלתה לו טבילה וטעמא דהאם לא הויא חציצה ואע"ג דרובו ומקפיד עליו חוצץ הכא אינו חוצץ דהיינו רביתיה. אלא שאני רואה כי בחלום ידבר בזה. ועתה אשוב לכוונת המחבר שהניח דברי רת"ם ז"ל ותפס לו דרך אחרת. חדא מההיא דתמורה דאמרינן לאוקומיה התם (כר') [דר'] יוחנן בתיובתא, והוצרך רת"ם ז"ל למחוק גרסת הספרים ואמרינן דלא מסקינן למסקנא תיובתא אלא הכי גרסינן תיובתא דר' יוחנן תנאי היא, ובכל הספרים מסקי בה תיובתא דר' יוחנן תיובתא, ואע"ג דאיכא התם תנאי כיון דבגמרא קיימא בתיובתא בעלי הגמרא בקיאי טפי ואית להו טעמא דלא קאי כתנאי. וכן כתבו מקצת הראשונים, ויש להם כיוצא בזה בגמרא. ועוד דההיא דרבא (דגופה) [דגובה] מולדה דבבא קמא לא אתיא שפיר כטעמא דרת"ם ז"ל, ואי משום דכובדו של ולד מסייע בנגיחה (ובנגיעה) לא עדיף משני שוורים תמים שהזיקו כל אחד ואחד משלם מגופו לפי חלקו, ועוד דאי משום כובדו ולד מיהא הוא עצמו לא נגח אלא הוה ליה כשליף שעליה, ואי הוה ולד מורכב על כתפה ונגחה מי משתלם מן הולד. ועוד דמאי דקאמרינן היא וולדה נרבעו, דודאי הולד ממש לא נרבע דכיון דחשבינן ליה כגופא אחרינא הוא גופיה ודאי לא נרבע, ואפילו נהנה לא נהנה דרך רחם אלא דרך אברים ודרך אברים אינו נדון כנרבע. ועוד דהא בפרק הנשרפין אסיק רבינא גבי פרה שנגחה (משנגמר) [עד שלא נגמר] דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור מאי טעמא עובר ירך אמו הוא. ועוד דבההיא דערכין דתנן האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אקשינן בגמ' פשיטא גופא חדא הוא, ומדקאמר האי גופא הוא אלמא עובר ירך אמו הוא אלא דאצטריך מתניתין לאשמועינן משום דלא תימא דולד שבאשה ממונא דבעל הוא כדאמרינן התם מפסוק כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים מהו דתימא [לא] נפסדיה מבעל קמ"ל וכדאיתא התם. והיינו נמי דקתני בסופה ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד ואמרינן עלה בגמ' מאי טעמא כיון דעקר גופא אחרינא הוא, אלמא לאו משום שהויי הוא דאי משום שהויי מה לי עקר מה לי לא עקר אלא דכל שלא עקר הוה ליה כחד גופא ומשעקר הוה ליה כגופא אחרינא. ותדע לך עוד דבההיא דתמורה דאותבינן עליה דר' יוחנן מברייתא דאם היתה עוברה זכתה לו אתקיף רבא ואמר (אמאי) [ממאי] דטעמא דר' יוחנן אם שיירו משוייר דילמא טעמא דר' יוחנן משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, דאלמא רבא סבר דירך אמו הוא וכאידך דידיה דאמר בבבא קמא גובה מולדה וכההיא (דאמרינן) [דאמר] בסנהדרין פרק הנשרפין ולד נוגחת אסור. והא דאמרינן בפרק הערל אתא רב דימי א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי בתר אמיה שדינן ליה, ואקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו הוא הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות אלא אי אמרת עובר ירך אמו הוא הוה ליה ולד חטאת וולד חטאת למיתה אזיל, ופרקינן דבהדיא אמר ר' יוחנן דשאני הכא גבי יוחסין דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה, והדר אקשינן ואלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואי ס"ד בתר אבוה שדינן ליה להוי חציצה, דאלמא מפשטא דהאי מלתא משמע מדאקשינן מדר' יוחנן לרבא דהא דר' יוחנן הלכה היא ורבא נמי אית ליה כותיה מדמקשינן מניה עליה, לא היא, דהתם עיקרא דמלתא אתינן לאקשויי מדר' יוחנן לר' יוחנן והדר אתיא למימר אם הא דרבא פליגא אדר' יוחנן או לא ואסיקנא דלא, דאפילו לר' יוחנן דשדיא ליה בתר אבוה וכתרי גופי נינהו מ"מ טבילה סלקא ליה ולא הויא אם חציצה לולד דשאני התם דהיינו רביתיה וכדאיתא התם.
<h2>דף סח.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה אפילו בן תשעה חי, העובר ניתר בשחיטת האם, כמו שיתבאר בשער הניתרין בלא שחיטה (לקמן שער ה'). הוציא העובר את ידו או אחד מאיבריו לחוץ קודם שחיטת האם, מה שיצא בחוץ אסור כטריפה, שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לא היה הכתוב צריך לומר אלא ובשר טריפה לא תאכלו, אלא לימד על בשר היוצא חוץ למחיצתו שהוא אסור, ומחיצות עובר אמו היא. אבל מה שנשאר בפנים מותר. הוציא העובר ידו או רגלו והחזירו ואחר כך נשחטה האם, נחלקו בו רב ושמואל ור' יוחנן, לפי ששנינו בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר, ואמרינן עלה בגמ' אמר רב יהודה אמר רב אבר עצמו אסור, שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, ואמר רב יהודה [ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרוייהו אבר עצמו אסור. ואקשינן עלה מדתנן הוציא העובר את ידו והחזירה מותר, מאי לאו אאבר, ודחינן לא, אעובר. ואקשינן אי אעובר מאי איריא החזיר, אפילו לא החזיר נמי, ואמרינן לא צריכא אלא למקום חתך, דכשהחזיר ידו, עובר ומקום חתך מותר ואבר עצמו אסור, אבל לא החזיר, אבר ומקום חתך אסור, כדאמרינן בפרק גיד הנשה בשמעתא דזרוע בשלה (צ"ט, א'), דתניא זהו היתר הבא מכלל איסור, ופירש רבינא לא נצרכה אלא למקום חתך, דאמר מר מקום חתך בעלמא אסור, הכא שרי. [ס"ח ע"ב] עולא אמר ר' יוחנן אבר עצמו מותר. ואותבינן עליה דר' יוחנן מדתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, מה ת"ל, לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין, יכול אף זה כן, ת"ל טריפה. מאי תלמודא, אמר רבה כטריפה, מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו אסור. תיובתא דעולא אמר ר' יוחנן תיובתא. הילכך קיימא לן כרב ושמואל דאמרי אבר עצמו אסור. בסורא מוקמי פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן באבר עצמו כדאמרן, אבל פומבדיתאי אמרי דאף ר' יוחנן מודה באבר עצמו שאסור, ופלוגתיהו ביש לידה לאיברים או אין לידה לאיברים. דגרסינן התם פומבדיתאי מתנו הכי אמר רב יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים. מאי בינייהו, איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים, כלומר מאי איכא בין רב ור' יוחנן, ואמרינן דלמיסר מיעוט אבר שבפנים איכא בינייהו, כלומר שיצא רובו של אבר ונשאר מיעוטו של אבר בפנים, לרב דאמר יש לידה לאיברים שדינן מיעוט אבר שבפנים בתר רובו שיצא בחוץ וחשבינן ליה לכולי אבר כילוד ואסור, כי היכי דשדינן מיעוט עובר שבפנים בתר רוב עובר שנולד ויצא בחוץ, דלידת רוב אבר [למיעוט אבר כלידת רוב עובר למיעוט עובר. ולר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים לא שדינן מיעוט אבר] שבפנים בתר רוב אבר שבחוץ, אלא מה שיצא בחוץ אסור והשאר מותר. זו היא שיטתן של גאונים, אע"פ שרש"י ז"ל לא פירש כן. ובהא קיימא לן כר' יוחנן, דהא לא איתותב בהא, וכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. איבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאיברים, הוציא העובר ידו והחזירה, וחזר והוציא ידו והחזירה, עד שהשלימו לרובו מהו, מי אמרינן הא נפק ליה רובא, או דילמא כיון דהדור הדור. אם תימצא לומר כיון דהדור הדור, הוציא העובר ידו וחתכה, וחזר והוציא ידו וחתכה, עד שהשלימו לרובו מהו, מי אמרינן הא נפק ליה רובא, או דילמא רובא בבת אחת בעינן. ת"ש חותך מן העובר שבמעיה וכו', זה הכלל כל דבר שהוא גופה אסור ושאינו גופה מותר. לאייתויי מאי, לאו לאייתויי כי האי גוונא, לא לאייתויי קלוט במעי פרה ואליבא דר' שמעון, דאע"ג דאמר ר' שמעון קלוט בן פרה אסור, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי. וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא, דהיכא דהוציא ידו וחתכה והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו, אפילו מה שבפנים אסור כאילו נולד בבת אחת. ומסתברא היכא דהוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה וכן כי האי גוונא עד שהשלימו לרובו, כיון דלא אישתכח רובו לעולם בחוץ מה שיצא אסור והשאר מותר, דהא לישנא דגמרא בכי הא להיתירא, מדאמרינן אם תימצי לומר כיון דהדור הדור. [ע' ע"א] בעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא. היכי דמי, אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר, ומיבעיא לן מיעוט דבראי בתר רובא דעובר שדינן ליה, כלומר אפילו להצטרף עם מה שבחוץ לאסור מה שבפנים, או דילמא בתר רוב אבר שדינן ליה, כלומר שלא להצטרף עם מה שיצא בחוץ לעשות רוב ולאסור מה שבפנים, אבל מה שיצא ודאי אסור לפי שיצא חוץ למחיצתו. ואמרינן פשיטא דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר, אלא כי קא מיבעיא לן כגון שיצא חציו ברוב אבר, וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוט דגוואי מהו למישדייה בתר רוב אבר, כלומר להתחשב כאילו מיעוט אבר שבפנים יצא בחוץ והוה ליה רובא ויאסור מה שבפנים. וקא מיבעיא ליה אפילו למאן דאמר אין לידה לאיברים, דהתם הוא דלא נפק אלא רוב אבר אבל הכא דנפק מחצה של עובר ברוב אבר, דילמא אפילו לדידיה בכי הא אמרינן יש לידה. ואמרינן ת"ש מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, יצא רובו הרי זה יקבר. מאי רובו, אילימא רובו ממש, עד השתא לא אשמעינן דרובו ככולו, אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר. ודחינן לא, כגון שיצא רובו במיעוט אבר, [וקמ"ל דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר. ולא אפשיטא. הילכך בין שיצא רוב עובר במיעוט אבר], בין שיצא חציו של עובר ברוב אבר, מה שנשאר בפנים אסור. דברים אלו שאמרנו, בבן שמונה בין חי בין מת, לפי שאינו במינו שחיטה ואינו ניתר אלא בשחיטת האם, אי נמי בבן תשעה מת, אבל בבן תשעה חי, כל שיצא ממנו רובו אינו ניתר בשחיטת האם, והילכך הרי זה כילוד וניתר בשחיטת עצמו. הוציא העובר ראשו הרי זה כילוד, דתנן הוציא ראשו הרי זה כילוד. והילכך אם בן שמונה הוא בין חי בין מת, אי נמי בן תשעה מת, אסור. אבל בן תשעה חי מותר לכשישחט, שהרי ניתר בשחיטת עצמו. קלוט במעי פרה, בין קודם שיצא לאויר העולם בין לאחר שיצא לאויר העולם, וכן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה, יתבארו דיניהן בשער הניתרין בלא שחיטה (לקמן שער ה'). וכן יתבאר דין חלב בן פקועה שהוציא ידו או רגלו קודם שחיטת אמו, בשער השלישי מן הנשחטין בסוף הטריפות (סוף שער זה) עם דיני ביצת טריפה ועגל שנולד מן הטריפה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. עוד כתב בענין השוחט את הבהמה ומצא בה עובר אפילו בן תשעה חי, מותר בשחיטת אמו. ואם הוציא העובר אבר אחד והחזירו ואחר כך כו', עד וניתר בשחיטת עצמו. ע"כ. וממה שכתב דיצא חצי עובר ברוב אבר מספקא לן, ומשום הכי מה שבפנים אסור, וכתב אחר כך דהני מילי בבן שמונה חי אבל בן תשעה חי כיון שיצא רובו ניתר בשחיטת עצמו. נראה מלשון זה שהוא סמוך ועומד לענין חצי עובר ברוב אבר דכי [האי גוונא נמי] מפליג בבן תשעה חי דניתר בשחיטת עצמו כיון שיצא רובו, דאי זה רוב שיהא קאמר, ואפילו האי רוב דהוא מחמת רוב אבר, כיון דהוא חזי לשחיטה, כלומר דהוא בן תשעה חי דניתר בשחיטת עצמו, אף כאן ברוב עובר [או] ברוב אבר שוחטין אותו ומותר, דהא קיימא לן דיש לו סימנין בפני עצמו ויש לו הכשר בפני עצמו בשחיטה. נראה מדבריו דכל הני דאסרינן אפילו מה שבפנים משום דחשבינן ליה כילוד משום דיצא רובא, אי נמי דמספקא לן כי הא דמיבעיא לן אם הלכו באברים אחר הרוב, בכולהו (ובבן) [בבן] תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו. וליתה, דכל היכא דמשום ספיקא אסרינן מה שיצא לחוץ דמספקא לן אי חשיב כיצא רובו וכנולד כולו, ודאי אותו מקצת שיצא אין לו תקנה, דדלמא אין דינו כילוד, ומה שבפנים ניתר, דכל היכא דמקצת ניתר בשחיטת אמו אין השאר ניתר בשחיטת עצמו, ובהני דמספקא לן ודאי מה שיצא לחוץ אין לו תקנה. ולא עוד אלא אפילו מה שבפנים אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו אחר שחיטת אמו, דדלמא דינו כילוד. נמצא אף בשחיטת עצמו אינו מותר אלא מה שבפנים, וצריך הוא שחיטת עצמו למה שבפנים, דבשחיטת עצמו ניתר מה שבפנים. ודוקא בבן תשעה חי. נמצא עובר בטרפה יפה כחו, שבין יצא מקצתו בין לא יצא יש לו הכשר בשחיטת עצמו, דארבע סימנין אכשר ביה רחמנא, כדאיתא בגמ', מה שאין ראוי לומר כן כל זמן שתועיל לו שחיטת אמו להכשיר ממנו באכילה כלל. וזה ברור. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בענין השוחט את הבהמה ומצא בה עובר וכו'. אמר הכותב מבקש תואנה הוא כדי להקשות ולכתוב. המחבר כתב בחבורו וסדר כל דיני בהמה המקשה והוציא העובר את ידו, בין הוציא אבר אחד ולא החזירו או הוציא והחזירו, וכל המחלוקות שנחלקו בגמ' ביש לידה באברים ואין לידה לאברים, ואחרי כולן אמר דברים אלו שאמרנו בבן שמונה בין חי בין מת לפי שאין במינו שחיטה ואי נמי בבן תשעה מת, אבל בבן תשעה חי כל שיצא ממנו רובו אינו ניתר בשחיטת האם, והילכך הרי זה כילוד וניתר בשחיטת עצמו. והיאך אפשר להסתפק בדבר זה, שלא נאמרו דברים אלו אלא בבן תשעה שיצא רובו ממש ושאינו ניתר בשחיטת האם, ואילו בשיצא רובו במיעוט אבר או חציו ברוב אבר כבר פסק בחבור ששניהם מסופקים לחומרא אם הם כנולדים או לא, ואם עשאן מסופקים ונשחטה האם, אם יעלה על לב שיאמר מיד שהוא כנולד ואינו ניתר בשחיטת האם וניתר בשחיטת עצמו, אין זה אלא שחפצו מריצו לדבר דבר, לא זולת זה.
<h2>דף סט.</h2>
גרסינן בריש פרק המקשה גבי הוציא העובר את ידו מהו לגמוע חלבו, כלומר דכיון דיש בה אבר אחד אסור כטרפה והחלב מתגדל מכל איברי הבהמה הרי אותו חלב נתערב בו חלב אותו האבר ומהו לגומעו, חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי הכא נמי לא שנא, או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה הכא לית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה. וסלקא בתיקו. והילכך אסור. ותמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה, דכיון שהחלב נמשך מכח כל האיברים ואבר זה שבבהמה זו אסור כטריפה פשיטא דאסור, דאם לא כן חלב טריפה נמי לישתרי, דמאי שנא חלב בן פקועה זה מחלב טרפה דעלמא, וחלב טריפה הא תנינן בהדיא דאסור בפרק כל הבשר כדאמרן. ונראה לי דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטריפה, אלא איסורו מחמת שאין לו סימנין להתירו בהן על ידי שחיטה, והרי כל הבהמה כבשר המונח בדיקולא והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי, ואם כן מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי, מי גרע חלב הבא מאבר אחד חי מחלב הבא מכח של בהמה שכולה חיה. או דילמא מיגרע גרע, דהתם חיותו עומד ליתקן על ידי שחיטה, אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית על ידי שחיטה ואסור. וסלקא בתיקו ולחומרא. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. עוד כתב בהא דאמרינן בריש פרק בהמה המקשה גבי הוציא העובר את ידו ואחר כך שחט את אמו ולכולי עלמא העובר מותר והיוצא אסור, ומיבעיא לן מהו לגמע חלבו, חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי וכו' עד בשחיטה והכא לא. עד כאן. ואין דבריו נכונים, דודאי טעמא אלימא הוא דלישתרי האי חלב דמה לי אית לה תקנתא או לית לה תקנתא, הכא והכא כל זמן שהיא חיה מיתסרא היא באבר מן החי ואפילו הכי שרייה רחמנא לחלב, וכיון שכן מה לי אי חד אבר בהאי איסור קאי דאבר מן החי ולא פקע מה אכפת ליה לענין חלב. אלא ודאי הפירוש הנכון כלישנא דגמ' דחלב בדין הוא דליתסר משום דהוי אבר מן החי וחידוש הוא שחדשה בו תורה בהיתרו ולהכי מיבעיא ליה בהאי דאיכא איסור יוצא ובבן פקועה שבא על בהמה מעליתא למאן דאמר חוששין לזרע האב ולית לה תקנתא, מהו לגמע מינה חלבו, כיון דכל חלב דעלמא שרא רחמנא מחיים ולא חאיל עליה איסור אבר מן החי הכא נמי שרי דמאי שנא, או דילמא שריותא דחלב חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ולא מצינו שהתורה התירתו אלא במקום שאפשר לבשר להכשירו בשחיטה. ולא אפשיטא ואסור. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בהא דאמרינן בריש פרק בהמה המקשה בעובר שהוציא את ידו ושחט את אמו דכולו מותר ואברו אסור, ואיבעיא לן מהו לגמע חלבו, חלב דעלמא וכו'. אמר הכותב לא בדעת ידבר, ומה מצא בדברי המחבר שאינו נכון ומה הנכונה שנמצא במה שכתב. המחבר הקשה כיון שהאבר כטרפה ואסור מפני מה אין החלב הנמשך ממנו אסור כחלב טרפה, והוא אומר דטעמא אלימתא הוא דלישתרי דמה לי אית ליה תקנתא או לית ליה תקנתא דהכא והכא כל זמן שהיא חיה מתסרא היא כאבר מן החי, היש תמהון לבב יותר מזה חלב דעלמא אתי מן הכשר וזה מן האיסור ואתה אומר דטעמא אלימא הוא דלשתרי, ומה נעשה לאבר שיש בו משום אבר מן החי ומשום אסור טרפה ואפילו לאחר שחיטה. אלא שהמחבר תירץ אותה יפה בטעם מקובל לשכל, לפי שאין אסורו מחמת עצמו, אלא כל הבהמה כבשר המונח בדיקולא ואבר זה נשאר לבדו חי ולפיכך חלב זה לא גרע מחלב בהמה חיה דעלמא, או דילמא מגרע גרע מחלב דעלמא, התם ליכא אסורא דעומד לתקן על ידי שחיטה אבל זה אין לו תקנה עולמית ואסור. ומה שאמר שהפירוש הנכון כלישנא דגמרא, אנה הוא לשון הגמרא שמפרש כמו שפירש הוא יותר ממה שפירש המחבר. אין בכל דבריו אלא קינתור ובלא הועיל.
<h2>דף עו.</h2>
נשתברו רגליה טריפה כיצד, שנינו בפרק בהמה המקשה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה. וכן שניטל צומת הגידין. נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. ונחלקו בגמרא באי זו רכבה אמרו, לפי ששלש עצמות יש ברגל, העצם הראשון הוא הירך הנקרא בלשון חכמים קולית וראשו האחד מחובר עם הגוף והוא הראש הנקרא בוקא דאטמא וראשו השני מחובר אל העצם האמצעי הנקרא שוק והיא הארכובה שכנגדה בגמל ניכר שאמרו בכל מקום, ובראש התחתון של עצם זה [מחוברין צומת הגידין ועולין ומתפשטין בעצם ההוא, ובין ראש התחתון של עצם זה] ובין העצם השלישי שהוא הרגל הנמכר עם הראש יש עצם קטן הנקרא ערקום ובלעז בורוקינק, ואותה רכובה היא הנקראת ארכובה הנמכרת עם הראש, ואמר רב חייא אמר רב אמר ר' חייא למטה למטה מן הארכובה, למעלה למעלה מן הארכובה, ובאי זו רכבה אמרו בארכבה הנמכרת עם הראש. כלומר כל שנחתך הרגל הנמכר עם הראש ואפילו נחתך אותו עצם הנקרא ערקום כשרה, אבל למעלה מאותה ארכובה, כלומר שנחתך ראש התחתון של העצם האמצעי ששם צומת הגידין טרפה. ואקשינן עליה אם כן מאי האי דקתני במתני' למעלה מן הארכובה טריפה וכן שניטל צומת הגידין, כלומר מאי וכן, היא היא, דכל שנחתך למעלה ממש מן הארכובה על כרחין אף צומת הגידין נחתך עמו ששם הן מחוברין, ואי לאשמועינן דצומת הגידין בלא רכבה טריפה לימא ניטל צומת הגידין טריפה וכל שכן נחתכו רגליה דאיכא תרתי חתיכת הרגל ונטילת צומת הגידין. ופריק רכבה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא רכבה, כלומר שנשבר השוק ועדיין צומת הגידין קיים שהרי נשבר ולא נחתך, וכן יש טרפות אחר באותו עצם כיצד שניטל צומת הגידין בלא רכבה. ופרכינן והא נחתכו קתני דמשמע שנחתכו לגמרי ונטלו מן הבהמה, ואם כן רכבה בלא צומת הגידין היכי משכחת לה. ואשתיק. ואוקמה עולא משמיה דר' הושעיה וכן רב פפי משמיה דרב משמיה דר' חייא בארכבה שכנגדה בגמל ניכר, ולמעלה מאותה ארכובה דהיינו שנחתך העצם העליון הנקרא קולית טרפה. ולמטה מאותו עצם האמצעי, כלומר שנחתך הרגל הנמכר עם הראש כשרה, אבל שנחתך העצם האמצעי עצמו פעמים טרפה ופעמים כשרה, כיצד, נחתך בראשו התחתון הסמוך לארכובה הנמכרת עם הראש טרפה מפני חתיכת צומת הגידין ששם, ולא עוד אלא אפילו נחתכו הגידין או ניטלו וארכובה קיימת טריפה והיינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין טרפה, אבל ארכבה עצמה בלא צומת הגידין לית לן בה, והיינו דאמר רב פפי משמיה דרב יהודה אמר רב אמר ר' חייא למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין, למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין. וכן שניטל צומת הגידין. וארכובה גופא כדעולא אמר ר' הושעיה. ובפירושי ר"ח ז"ל לא גרסי בהא דרב פפי למטה מן הארכובה ומצומת הגידין ולמעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, אלא הכי גריס למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה וארכובה גופה כדעולא שכנגדה בגמל ניכר. וגירסא זו נכונה, דלאותה גירסא הראשונה קשיא לי, מאי קאמר למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, הוה ליה למימר למעלה מצומת הגידין ומן הארכובה, דצומת הגידין קודמת לארכובה שכנגדה בגמל ניכר כשנזכור אותה מלמטה למעלה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. בענין נחתכו רגליה. תנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה, מן הארכובה ולמעלה טרפה. וכן שניטל צומת הגידין. נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. ואפליגו בה בגמרא אמתני' באי זו רכובה אמרו, דשלש עצמות הם בבהמה וכנגדן בעוף, רגל הנמכר עם הראש, למעלה ממנו שוק ונקרא אשקנקיל, וכנגדו בעוף גינוי, ובראשו התחתון של עצם זה צומת הגידין, למעלה ממנו הנקרא קולית וראשו עליון תחוב בשדרה, ועל זה אמרו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, ועל ראשו התחתון שמוטת ירך, לפי שיטתנו שכתבנו למעלה, וכנגדו בעוף נקרא פאלא. ובמתני' פסיק ותני מן הארכובה ולמטה כשרה, דהיינו פרק, ומן הארכובה ולמעלה (כשרה) [טרפה]. ואיכא לספוקי באי זה פרק, דהא שני פרקים הן אחד בין הרגל והשוק ושני בין השוק והקולית, ומפרש רב יהודה בלישנא קמא דבפרק שבין הרגל והשוק איירינן, ועולא אמר דבפרק שבין השוק והקולית איירינן. ואקשו ליה לרב יהודה ואוקמוה ממתניתין דתני וכן שניטל (מצומת) [צומת] הגידין שהם בראשו התחתון של שוק, אלמא שאין בשוק טרפות אחר. ולפום מאי דמסיק בגמרא לית להא קושיא קיום. הדר אמרינן בגמרא משמיה דרב יהודה כעולא דרכובה דמתניתין פרק שני. ובסופא דמתני' בנשבר העצם פליגי רב ושמואל, דרב אמר דנשבר העצם ואין רוב בשר קיים דהיינו כנחתך ממש באי זה מקום שיהו, ואם הוא למטה מן הארכובה דמתניתין, הי דתיהוי, אבר אסור ובהמה מותרת כדאמרינן במתני' דלמטה מן הארכובה כשרה, ואם נשבר העצם ואין רוב בשר קיים למעלה מן הארכובה דמתני', הי דתיהוי, בהמה גופא אסירא. כללא דמלתא דנשבר העצם ואין רוב בשר קיים דינו בכל מקום כנחתך. [ושמואל] אמר דשבירת עצם לא מיתסרא בהכי בהמה לעולם כי היכי דחזינן מדין תורה דבשבירת עצם לא מתסר ליה אבר ואפילו [אין] רוב בשר קיים כדקיימא לן דאין עושה ניפול, ומתני' דקתני מן הארכובה ולמעלה טרפה דוקא דנחתכו לגמרי, וכדחזינן אדינא דאוריתא דשני לן בין נשברו ואין רוב בשר קיים לנחתכו לגמרי לענין אבר מן החי ולהכשיר באכילה, ולשמואל כיון דמכשרינן לה לבהמה הוא הדין לאבר עצמו דמותר מדאוריתא ולא מתסר אלא דרבנן, דמדינא דאוריתא אין שחיטה עושה ניפול. ולא שייכא האי פלוגתא כלל בפלוגתא דלעיל דרב יהודה ועולא, דאנן לא נחתינן השתא למימר ארכובה דמתני' הי היא, אלא ארכובה דתהוי. ומקשי רב נחמן לשמואל יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה והיא מותרת, דודאי נשבר העצם ואין רוב בשר קיים אינו מעלה ארוכה לעולם ודינו כאלו נחתך לגמרי, וקס"ד דקושיין דרב נחמן כפשטה למימרא היכי אפשר הא דחד אבר בבהמה כמוטל באשפה ותשתרי היא, ופרכינן לרב נחמן דהא לרב גופיה הכי דינא, דהא מתניתין קתני נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה שנחתכו לגמרי, הרי לך אבר ממנה מוטל באשפה והיא כשרה, ואמרינן דרב נחמן הכי (הא) [קא] קשיא ליה אבר שהיא חיה ממנה מוטל באשפה והיא מותרת, פי' אהא מתמה רב נחמן דלשמואל במאי דמודה דנחתכו טרפה דמתניתין היא למעלה מן הארכובה טרפה, והיינו אבר שהיא חיה ממנו דהא מודית דנחתך טרפה, לימא בנשבר העצם ואין רוב בשר קיים דכשרה, דהא ודאי כיון דאין רוב בשר קיים הרי הוא כנחתך לגמרי ומוטל באשפה שהרי שוב אינו מעלה ארוכה. אבל לעולא דמכשר בנחתך השוק למעלה מצומת הגידין וטריף בנחתך במקום צומת הגידין (וליכא) [ליכא] למקשי הא ותימא אבר שהיא חיה ממנו, שהרי נחתך אחד מצומת הגידין ומתה, ויהא כלו מוטל באשפה ותתכשר, דהאי קושיא הא אתמרא בגמרא ומי איכא מידי דפסיק לה מתתאי ומיתא ופסיק לה מלעיל ותיחי, והשיבו אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, ובנחתך ממש קאמרינן דבתתאי טרפה ובדעילאי כשרה, אבל קושית רב נחמן כל עקר אינה אלא היכי אפשר לאפרושי בין נחתך לגמרי לנשבר עצם ואין רוב בשר קיים בהא באבר שחיותה תלוי בו דהא כיון דאין רוב בשר קיים שוב אין מעלה ארוכה וראוי להיות דינו כנחתך לגמרי לכל דבר, מה שאין כן באבר אחר שאין חיותה תלוי בו דאפשר לענין שחיטה דכל שהוא מחובר מוכשר, אבל באבר שאתה מודה שחיותה תלוי בו ואם נחתך טרפה אי אפשר בנשבר ואין רוב בשר קיים שלא תאסר שהרי אין מעלה ארוכה וכל שאינו מעלה ארוכה באבר דין הוא שיהא כאלו נחתך, וקושיא זו לשמואל ולא לרב דלרב לעולם בין ללישנא קמא דרב יהודה בין ללישנא בתרא דרב יהודה בכל מקום שאלו נחתך לגמרי טרפה נשבר נמי כאלו נחתך כיון שאינו מעלה ארוכה. והמחבר כתב דרב ושמואל תרויהו סבירא להו דנשבר העצם ואין רוב בשר קיים הרי הוא כאלו נחתך לגמרי ולא אפליגו בהא כלל, אלא דרב סבירא ליה בהאי שמעתא כדמפרש רב יהודה אליביה בלישנא קמא וארכובה דמתני' דתניא למעלה מן הארכובה היינו פרק ראשון מן הרגל ממש וכל מקום שנחתך בו השוק ואפילו צומת הגידין [קיים] הרי היא טרפה ונשבר העצם ואין רוב בשר קיים [זה וזה אסור, למטה מן הארכובה נשבר העצם ואין רוב בשר קיים] אבר אסור ובהמה מותרת כנחתך לגמרי, שאין הפרש כלל בין נחתך לגמרי לנשבר העצם ואין רוב בשר קיים שאף זה כנחתך לגמרי אחר שאינו מעלה ארוכה. ולשמואל מתניתין דתני מן הארכובה ולמעלה טרפה היינו בעצם שלישי דהיינו קולית ובאותו עצם קאמר שמואל אף בנשבר העצם ואין רוב בשר קיים שהיא אסורה. כללו של דבר בין לרב בין לשמואל כל נשבר העצם ואין רוב בשר קיים הרי הוא כאלו נחתך, ופלוגתייהו בנחתך השוק למעלה מצומת הגידין אם תאסר הבהמה אם לאו, וכי מקשינן לשמואל יאמרו אבר שחיה ממנה מוטל באשפה והיא מותרת, מעצם שני קאמר מפני שבו צומת הגידין והכל מודים שהיא חיה מהם שאם נחתכו במקומן טרפה לדברי הכל, והא קשיא לשמואל ולא לרב דרב מודה הוא בנחתך עצם זה שהוא אסור. ובמסקנא אמר דהדר ביה שמואל לגבי רב, הילכך הלכתא כרב וכלישנא קמא דרב יהודה ולמעלה מן הארכובה דתני במתני' היינו פרק ראשון למעלה מן הרגל ממש וכל מקום שנחתך בו השוק אפילו למעלה מצומת הגידין הרי היא טרפה. עד כאן תורף דבריו. וכולהו בורכא, דאם כן מחלוקת רב ושמואל זהו מחלוקת רב יהודה ועולא ללישנא קמא בלי חסר ובלי יתר, דפליגי בארכובה דמתני' אי עצם שני או שלישי ואי רכובה (שנייה) [ראשונה] או שנייה, והכל מודים דנשבר העצם ואין רוב בשר קיים שהוא כאלו נחתך לגמרי, ואם כן הוא אתחזק ליה לישנא קמא דרב יהודה, דהא אסקינן במתני' דהדר ביה שמואל לגבי רב, ולעיל אסקינן לישנא קמא דרב בקושיא, והיאך אפשר לשתי שמועות על משנתנו מחלוקת אחד ממש ולא הוזכרה של זו בזו, ובמקום אחד העלו דברי רב בקושיא ובמקום אחר העלו אותם בעיקר ולא הוזכרה קושיא זו, ובמקום אחד בלשון אחרון לרב יהודה אמרו סברת שמואל לרב ובמקום אחר אמרו דהדר שמואל לגבי רב, אם כן לפום לישנא בתרא דרב יהודה קם ליה רב בשיטתא דשמואל ושמואל בשיטתא דרב ותרתין שמעתתא אילין אתאמרן אמתניתין והוה ליה למימר ומי אמר רב הכי והאמר רב למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור ולא סגיא אלא ברכובה ראשונה כדפרישנא דאי לא לא אתי עלה פלוגתא דשמואל דתקשי ליה הא דקתני מן הארכובה ולמעלה טרפה ומוקים לה מתניתין בקולית, לפום מאי דפריש המחבר, והלין מילי דחוכא. ותו דההיא קושיא דמקשי רב נחמן לשמואל יאמרו אבר שחיה ממנה מוטל באשפה והיא מותרת, לפום מאי דמקשי בה המחבר דמן השוק קאמר ומשום צומת הגידין, כבר הקשו אותה לרב בתמה יותר מזה דמקשינן ומי איכא מידי דאלו פסיק לה מתתאי מיתא וכי פסיק לה מעילאי חיה, ופריק לה רב אשי שפיר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזו, ואלו הכא לפי דבריו העלו אותה בקושיא, ואולי שכחו דרב אשי, אלא דברים אלו כולם אינם נכונים. וכבר ביררנו קושית רב נחמן לשמואל ולא לרב וביררנו דברים אלו כלן יפה בסייעתא דמרי שמיא יתעלה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בענין נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה וכו'. אמר הכותב הרחיב פה האריך לשון במה שאין לו שחר. ותחלה אומר שהוא כבר ראה רש"י ז"ל שהביא ראיה מההיא דרב ושמואל דהלכתא כלישנא קמא דרב יהודה מדשלחו מתם הלכה כרב, הנה לפי דברי רבינו ז"ל ההיא פלוגתא בהא דרב יהודה שייכא. ועתה אחזור למה שאמר דשמואל שהתיר בשנשבר העצם ואין רוב בשר קיים תלי טעמיה באין שחיטה עושה ניפול, ואעפ"י שנשבר במקום שהוא עושה אותה טרפה אם נחתך לגמרי, ודבר זה אילו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה דנשוייה לשמואל טועה בדבר זה, דאטו כל שאין שחיטה עושה ניפול שרי שמואל, א"כ בא ונאמר דלטעמיה אפילו נשבר העצם במקום צומת הגידין ונחתכו גידין נמי לימא שאף הבהמה והאבר מותרין דהא אין שחיטה עושה ניפול אף בזה, דמה הפרש בין זה לזה, שהרי נחתכו רגליה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר לכולי עלמא עושה טרפה בניטל צומת הגידין, ואם איתא דבנשבר למעלה מאותה רכובה קא שרי שמואל משום דאין שחיטה עושה ניפול אף בניטל צומת הגידין כן. ורעה מזו שנעשה אף רבותינו שבארץ ישראל טועים כמוהו בזה דשלחו מתם הלכה כשמואל. ועוד אם דברי שמואל תליין באין שחיטה עושה ניפול אם כן מאי קא מקשה ליה רב נחמן יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת, דהאי אינו כמוטל באשפה אלא כמחובר יפה עדיין במקומו דמדאורייתא מישרא שרי, ואילו טעמיה דרב נחמן (בקושיית) [בקושייתו] דכל שהוא במקום טרפות הרי הוא כניטל ומוטל באשפה, מאי קא מקשה מהאי סברא לשמואל דבהאי גופיה הוא דפליג שמואל למימר דאינו כמוטל באשפה. ועוד אם זאת היא קושיית רב נחמן ולומר שכל שאין רוב בשר קיים הרי הוא כמוטל באשפה לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר ולשמואל כיון דנשבר במקום שעושה אותה טרפה מה בינו לניטל ומוטל באשפה. עוד ראיתי שערוריה בדבריו שכתב זה לשונו ולשמואל כיון דמכשרינן לבהמה הוא הדין לאבר עצמו מדאורייתא ולא מיתסר אלא מדרבנן דמדינא אין שחיטה עושה ניפול, ובאמת בזה יש חסרון טעם כי מתחלה תלה טעמו של שמואל בהיתר האבר שאינו כנפול ועכשו תולה היתר האבר בהיתר הבהמה. ועוד כי באבר עצמו לא נחלקו רב ושמואל אלא כל שאסר רב אסר שמואל וכל שהתיר שמואל התיר רב ואין כאן אלא בלבול המוח. ובאמת הוא שתלה דברי שמואל בשחיטה אינה עושה ניפול, טעה במה שראה שהביאו באותה שמועה ענין שחיטה עושה ניפול ואין עושה ניפול ודרש סמוכין, ולא הביאוה שם אלא מפני ששלחו משם הלכתא כוותיה דרב ואבר עצמו מטמא במשא, ולא אמרו טעמו של רב בשחיטה עושה ניפול. ותדע דהא קיימא לן כרב באבר עצמו אסור וקיימא לן דאין שחיטה עושה ניפול. גם מה שהקשה לדברי המחבר וכתב אם כדברי המחבר ההיא קושיא דמקשה רב נחמן לשמואל אבר שממנו חיה מוטל באשפה והיא מותרת, כבר הקשו אותה לרב בתמה יותר מזה דמקשינן ומי איכא מידי דאילו פסיק ליה מתתאי מתה וכי פסיק מעלאי חיה, ופריק לה רב אשי שפיר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזו, ואלו הכא לפי דבריו העלו אותה בקושיא, ואולי שכחו דרב אשי. ע"כ. ואני אומר כי מדבריו אלה ניכר שאם למד שכח, שאלו היה בדבריו ממש לא היה אומר ששכח רב נחמן דברי רב אשי הבא אחריו כמה, ועוד כל מי שהיו בדור אחד יודעין אלו כל מה שאמרו זולתו, וכמה קושיות ותיובתות בגמרא שלכולן עולה תירוץ אחד והביאו מהם בגמרא פעמים שלשה פעמים ארבעה זו אחר זו וכולן עולין לקושיא אחת וכולן עולין בתירוץ אחד, וזה פשוט למתחילין בפ' אין עומדין. ועוד זו בעצמה נקשה אותה לרב הושעיא דהקשה אותה קושיא לעיל מי איכא מידי דאלו מתתאי פסיק ליה מתה, וכי שכח מאי דקאמר רב גופיה דהא רב גופיה אמרה להאי פירוקא דרב אשי כדאמרינן באלו טרפות (נ"ז, א') בשמעתא דשמוטת ירך בהדיא אמר רב שמוטה כשרה חתוכה טרפה ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה, וכמה בגמרא כיוצא בה. ואין קושייתו אלא קושיות של תינוקות. ועוד תדע שאפילו אמרה רב נחמן גופיה לההיא דרב אשי אפילו [הכי] אית ליה לאקשויי להא דאבר שממנו חיה מוטל באשפה, שזו לא מחמת שבירת העצם גופו של מעלה קא מקשינן אלא מחמת הצומת שמוטל עמו באשפה, כלומר תיפוק לי מיהא משום שהאבר שממנו חיה ניטל ומוטל באשפה, ואפירוקיה דרב אשי הוה להו לאקשויי הכי ותיפוק לי משום דצומת הגידין שממנה חיה מוטלת באשפה. ואני תמה איך לא הקשו כי הא קושיא דרב נחמן לעולא ולר' הושעיא ולרב פפא דהא כל שנתחתכה ארכובה שלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש על כרחנו ניטל צומת הגידין ותנן וכן שניטל צומת הגידין טרפה, וניטל אמרו ולא נחתך אמרו, ונראה לי שזו היא תשובתו של רב נחמן. וכן נראה ודאי דעתו של רב מדאמרינן בפ' אלו טריפות (נ"ז, ב') אמר רבי אבא אשכחתיה לרבי ירמיה בר אבא דיתיב ובדיק בצומת הגידין ואקשאי ליה ואמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, כלומר ואילו היה איסור צומת הגידין נוהג בעוף כמו בבהמה היאך אפשר להתיר בו שמוטת הירך והלא בשמוטת הירך נטל צומת הגידין, ואסיקו דשאני ליה לרב בין שמוטה לחתוכה דשמוטה אינו כנטולה וחתוכה ועדיין צומת הגידין קיים, אבל בחתוכה שניטל לגמרי טרפה. ועוד נראה לי להביא מההיא דפ' אלו טרפות ראיה לפירוש המחבר (דרב) [דלרב] כל שנחתך למעלה מצומת הגידין טרפה דתיפוק לי מיהא משום נטילת הגידין, ומיהו לעולא ורבי הושעיא דשרו בנחתכו רגליה למטה מארכובה שבגמל ניכר אפשר דאינהו סבירא להו דניטל צומת הגידין דרך חתיכה קאמר ואנחתכו רגליה קאי כלומר וכן שניטל צומת הגידין. גם מה שהקשה היאך אפשר דלישנא קמא דרב יהודה קאי לעיל בקושיא והכא אסקוה בהלכתא, כל שכן דהוו דברי הבאי, דהא אפילו במאי דקאי בחד דוכתא בתיובתא מסקינן בהלכתא בכמה דוכתי בגמ', וכ"ש במאי דקאי בקושיא, וכל שכן דלעיל אפילו בקשיא לא אסקוה אלא דרב יהודה לא אשכח בה פירוקא רויחא למאי דתניא למעלה מן הארכובה דמשמע ליה למעלה ממש, ואילו דרב פפא דאוקמא בלמעלה דארכובה דעולא פריש למטה למטה מן הארכובה וצומת הגידין ולמעלה למעלה מן הארכובה וצומת הגידין, אלמא לדידיה לאו למטה ולמעלה ממש קתני. והאי גברא דחאיך על המחבר וכתב דדברי חוכא נינהו הוה ליה למידע דלא חזי לאחוכי עליה דאכתי פש ליה פלגא (דאתתא) [דחייתא]. ושאר מה שכתב כאן אין ראוי לאבד הדיו על תשובתו. ובתוס' ג"כ פירשו משם רבם מחלוקת רב ושמואל בלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש, וזה לשון התוס' נראה לרבינו דהכא ברכובה הנמכרת עם הראש מיירי דאי ברכובה שכנגדה בגמל ניכר בהא לא הוה שרי שמואל בהמה עצמה כיון שאין רוב בשר קיים. והך שמעתא דרב סבר לה כשמעתא קמייתא דרב דלעיל. עכ"ל.
אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין. ועד כמה, אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דרב יהודה ממקום שצומתין ועד מקום שמתפשטין. איכא דאמרי אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה כי הוינן בי רב יהודה אמר לן שמעו מיני מילתא דמגברא רבא שמיע לי ומנו שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין וממקום שצומתין עד מקום שמתפשטין. וכמה, אמר אביי ארבעה בטדי בתורא. בדקה מאי, אמר אביי בליטי הוו צומת הגידין, בליעי לא הוו צומת הגידין; אשוני הוו צומת הגידין, רכיכי לא הוו צומת הגידין; [אלימי הוו צומת הגידין, קטיני לא הוו צומת הגידין]; חיוורי הוו צומת הגידין, לא חיוורי לא הוו צומת הגידין. מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע"ג דלא חיוורי. ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועתא ובחיוורי. וסימניך הפך לבן. גם זה פירש ה"ר אברהם ז"ל יפה, וזה לשונו שמואל בא ליתן לנו סימן אם הם חיצונים או הפנימיים, ואמר כי המקום ששם הגידים מצומתין זה עם זה הוא צומת הגידים שאמרו, והם הם הפנימיים שאמרתי למעלה כי הם שלשה מחוברין זה לזה, אבל החיצונים אין שלשתן מחוברין זה לזה, כי אם השנים שהם גסים יוצאין מן העצם העקום שהוא חופה את הבורוקינק והשלישי מחובר אל הערקוב ובין השנים הגסים, ובין אותו השלישי הבהמה נתלית בשעת הפשטה, ולא תמצא אותם כולם צמותים זה עם זה כי אם בפנימיים שהשנים הקטנים שוכבים על השלישי שהוא גם משניהם. וגם זה עוד סימן אחר שהם הפנימיים מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו, חד אלימא ותרי קטיני, איפסיק אלימא אזדא רוב בניין, אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני, ולא משכחת להאי עיניינא אלא בפנימיים, כי החיצונים השנים היוצאים מן העצם העקום שניהם שוים ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפילו כשנים מהם. ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין, אע"פ כי מהצעת השמועה דומה כי לא בא אביי לפרש אלא עד כמה הם מתפשטין, ואומר אני לפי מה שראיתי ומשמשתי בהן כי גם סימנין אחרים בא לפרש בהן להודיע מה הן צומת הגידין, לפי שיש גם בפנימיים חוטין אחרים והן מוזירקי דדמא ואינן לבנים כאותן שנקראו צומת הגידין גם אינן קשים וחזקים כמותם, עוד ראיתי והנה שני גידין קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן השנים, זולתי מן השנים הקטנים שהם מחוברין עמו, ואותן הגידין הקטנים הלבנים אשר אמרתי ראיתי אותן נבלעין בגיד האלים כעין זכרות בנקבות, ואיפשר כי עליהן אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידין, כי אותן אינן מן החשבון ואין הבהמה נטרפת בהן. והסימן היוצא מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטין הוא מאשוני ורכיכי ומאלימי וקטיני ומחיוורי ולא חיוורי, כי כל מה שהגידין עולין למעלה הם מתרככין כעין הבשר ומתדקדקין ומתאדמים, מכל מקום עם אלה הסימנין מתמעטין שאר החוטין אשר שם. עד כאן לשון הרב ז"ל. ופי' ארבעה בטדי בתורא, ארבע אצבעות. הגירסא שכתבתי ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועתא וחיוורי, היא גירסת הגאונים ז"ל וכתובה כן בפר"ח ז"ל. ולפי גירסא זו נקיטינן כאביי דאמר דווקא חיוורי אבל זיגי לא הוו צומת הגידין. אבל רש"י ז"ל גריס כאן ובשבועות ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועתא ואודיתא. ואודיתא היינו הא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (כ"ט, ב') מר בר רב אשי [אמר אע"ג דכנפינהו איהו צריך למימר להו כתובו עד דקבעי דוכתא לדינא. ובתוספות אמרו שכן נמצא בסדר תנאים ואמוראים קצר. ולפי גירסא זו נקיטינן לעניין צומת הגידין לחומרא כדברי מר בר רב אשי], ועוד דהילכתא כוותיה בכוליה תלמודא בר מהני תרי. וההיא דאודיתא לא קיימא לן כוותיה. והרב אלפסי ז"ל כתב כאן כדברי ר"ח ז"ל דלית הילכתא בחיוורי כוותיה, וכתב שתי הדיעות בהלכות בפרק זה בורר. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. בענין צומת הגידין כו' ושיעור צומת הגידין דאמרינן ד' בטדי בתורא, ופירשו בו ארבעה אצבעות, ובדקה כו'. וכתב המחבר בעופא כבהמה דקה וכו'. וליתה, דסימני בהמה בצומת הגידין לא שייכי בעופא כלל, דבבהמה דאיכא תלתא דחשיבי צומת הגידין ואיכא אחריני שייכי הני סימנין, אבל בעופא דכלהו צומת הגידין לא שייכי הני סימנין. אלא עקרא דמלתא בעופא דמשנבלעין בבשר אין דין צומת הגידין עליהם. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בענין צומת הגידין דאמרינן ארבעה בטדי בתורא וכו', כתב המחבר וכו'. אמר הכותב כמדומה שלא הבין דברי המחבר, שהוא חשב שהמחבר כתב על גופן של גידין איזה ימנה בעוף בצומת הגידין, ושימנה שיהיו אלימי ולא קטיני. וזה שבוש ההבנה ממנו, ואין הכונה אלא בעד היכן מתפשטין. ודברי אביי בבהמה דקה שני עניינים כוללים, האחד איזהו שנמנה מכלל גידי צומת הגידין ואי זה שלא נמנה מכללן, ועוד מה שנמנה מכללן עד היכן מתפשטין. וזיגי וחוורי היינו לדעת עד היכן מתפשטין. ועל כן כתב המחבר שבעוף [כמו] כן דכל שעולין למעלה הן מתרככין כעין הבשר ומתאדמין ומשם ואילך לא יקראו גידין אלא בשר. ומה שאמר הוא דמשנבלעין בבשר אין דין צומת הגידין עליהן, בא לפרש וסתם, שעדיין לא ידענו מתי יקראו נבלעין. ועוד דמ"מ אם לא נתפרש מסימני הבהמה סימן העוף בעד היכן, היאך לא פירשוהו בגמרא כמו שפירשו בגסה ובדקה, אלא על כרחנו דברי המחבר עיקר.
<h2>דף קטז:</h2>
שנינו בפרק כל הבשר כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה. טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה. ואקשינן עלה בגמ' טרפה שינקה מן הכשרה מותרת, והא קתני רישא קיבת הנכרי ושל נבילה אסורה. ופרקינן אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן לא קשיא, כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה, ומשנה לא זזה ממקומה. כלומר רישא דקתני קיבת נבלה אסורה קודם חזרה אבל סופא דקתני טרפה שינקה מן הכשרה מותרת לאחר חזרה שעשו מה שבקיבה כפירשא בעלמא. ואם תאמר אם כן כשרה שינקה מן הטרפה אמאי אסורה דהא פירשא בעלמא היא וכולה סופא לאחר חזרה היא. וראיתי לר"מ ב"ן ז"ל שכתב דרישא דקתני קיבת נכרי ושל נבילה אסורה ומציעתא דקתני כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה שתיהן נשנו קודם חזרה, דכל חלב הבא ממקום כשר לקיבת האסורה נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, וכל שבא ממקום אסור לקיבת הכשרה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, דאי שרית ליה אתי למיכל מיניה, וסופא דקתני טריפה שינקה מן הכשרה הוא דמוקמינן בלאחר חזרה. והא דקתני טעמא במתני' מפני שכנוס במעיה, הכי קאמר פירשא בעלמא הוא דכל שבא ממקום אחר ונתכנס במעיה פירשא בעלמא הוא, והוא הדין לכשירה שינקה מן הטרפה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן אמאי נקט כי האי גוונא כשירה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ונקט חזרה בטרפה שינקה מן הכשרה, הא לא הוה ליה למינקט חזרה אלא בעניין מתני' קמייתא כלומר בכשרה שינקה מן הטריפה, ולימא ב"ד של אחריהם אמרו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה מותרת. ונראין דברי ר"ת ז"ל שפירש דלא אמרו במשנה אחרונה שתהא כפירשא אלא בשנקרש בתוך מעיה אבל צלול לא, והילכך מציעתא דקתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה בצלול דאכתי לא חשבינן לה כפירשא הילכך אפילו לאחר חזרה קיבתה אסורה, אבל טרפה שינקה מן הכשרה לעולם קיבתה מותרת בין צלול בין קרוש ממה נפשך. וזה נכון. ובבית שלישי בשער בשר בחלב נכתוב בו יותר בס"ד. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי]. עוד כתב בהא דאמרינן בפרק כל הבשר כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת מפני שכנוס במעיה, ופרכינן וכו' עד קיבתה אסורה והא אמרת פרשא בעלמא הוא. והרבה לכתוב על זה. ואין דבריו נכונים, והוא סבר דלישנא דאמר פרשא בעלמא הוא פרש קאמר ויצא מתורת אוכל ולהכי קשיא ליה, וליתא אלא מאי פרשא דקאמרינן פרוש מגופא ולעולם הולכין אחר אותה בהמה שינקה ממנה, ודכוותה הא דאמרינן בבבא קמא (מ"ז, א') תרנגולת שהזיקה אין גובין מביצתה מאי טעמא פרשא בעלמא הוא כלומר דבר פרוש מגופה הוא. ומיהו בע"א בפרק אין מעמידין (ל"ה, א') איכא האי לישנא דפרשא דבעי למימר פרש, דאמרינן התם עלה דההיא דאמר דקיבת עולה חמורה ואמרו חכמים כהן שדעתו יפה שורפה חיה ופשטינן התם מינה דאיסורי הנאה שרי פרשיהו כלומר פרש שלהם, ומדאמר דקיבת עגלי ע"א אסורה אמרינן דפרש ע"א אסור משום דניחא ליה בנפחיה, ומיהו לא מפקא ההיא דהתם ממשמעותא דהא דהכא, ולעולם לא משמע לן חלב שבקיבה דהיינו קיבה עצמה דהוי פרש אלא דבר הפרוש מגופה ואפילו הכי פשטינן שפיר מקבת עולה דשרו רבנן דפרש איסורי הנאה שרי דאלו הוה מתסר כל דכן דאסרינן חלב שבקיבה שהוא דבר חשוב מפרש והוה אסרינן ליה אע"ג דפריש מגופה ומדאסרינן קיבת ע"א דפריש מגופה לגמרי נקטינן מינה נמי דהוא הדין דאסרינן פרש דאי לא [לא] הוה אסרינן קיבתה דפרוש מגופה. וזו היא אמתן של דברים הללו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שלישי]. עוד שם בהא דאמרינן בפרק כל הבשר כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה וכו'. אמר הכותב אין לו אך דבר שפתים, ובכל דבר ודבר מעיד על עצמו שלא עמד על דברי הראשונים ולא על דברי הגאונים ז"ל. גם אינו נותן לב על גירסת הספרים, גרסת כל הספרים שלנו שם בסוף פרק כל הבשר והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מאי טעמא פירשא בעלמא הוא. וזו גרסת רב אלפסי ז"ל וגרסת הגאונים ז"ל. ולפי גירסא זו על כרחנו פירשא דקאמר לשון עיכול (ופירש) [ופרש] הוא דמוצא מכלל חלב וחזר (פירש) [פרש] בעלמא וכ"ש חלב הטרפה שינקה מן הכשרה. בהלכות הרב אלפסי ז"ל כן ועל כן דחה מהלכתא קיבה שבשלה בחלבה אסורה. ורת"ם ז"ל כן פירש וחלק בין חלב קרוש לחלב צלול שהקרוש יצא מכלל אוכל וחזר פרש בעלמא והיא היא דבשמעתין דכל הבשר, וקיבה שבשלה (בחלב ובצלול) [בחלבה בצלול] שאינו נעשה [פרש] ועל כן אסורה. וגם בספר המאור כתוב כן בשם ר"ת ז"ל וכתב על זה וטעם זה נכון וברור. וגם הרמב"ן ז"ל כן כתב והוקשה לו ג"כ מה שהוקשה למחבר (וסופא) [סופא] דמתניתין לאחר חזרה ואפילו הכי קתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, והוצרך לדחוק דקיבת נכרי ושל נבלה הרי זו אסורה וכשינקה מן הטרפה קיבתה אסורה שתיהן קודם חזרה, וסופא דקתני וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת לאחר חזרה ופירש מפני שכנוס במעיה שאינו מגופה אלא ממקום אחר בא והרי עכול ופרשא, והוא הדין לכשרה שינקה מן הטרפה. ע"כ לשון הרב. ועתה יראה הרואה כי לא ראה מכל זה כלום והוא כותב (כחולים) [כחולם] שהמחבר סבור דפרשא דקאמרינן מלשון פרש וכאלו המחבר לבדו הוא שטעה וסבור כן, ואין זה אלא מן המתמיהין.
